שו"ת תעלומות לב חלק ב סב

שביאר ההכחשות ההם. כי כונתו ברורה שלא בא הכתוב לחיים לחושבם הכחשות גמורות לבטל כל העדות מחמתם. אלא לברר כי מרמה בפיהם והכל הבל וכאמור. אך בנ"ד שגם המתקדשת לא הכחישה עיקר המעשה אלא אמרה שלא ידעה ולא הבינה. יש לנו לטרוח וליישב דבריהם בכל מה דאפשר כמו שהורונו רבותינו הפוסקים ז"ל. ובפרט שאיני רואה כאן אפילו הכחשה בבדיקות כיון שהעידו זה שלא בפני זה. ואפי' הרימ"ט ז"ל יודה בזה כמתבאר מדבריו שבתשובה ח"א סי' קמ"א

והבאתי את הג' שלפי דברי העד האחד כשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו' ולפי דברי הב' שהאמירה היתה אחר הנתינה ככתוב בדב"ק.. וזו ודאי צריך לשים עליה לב כי נפק"מ טובא בין שניהם שלפי עדות הב' הוי שתיקותא דלאח"מ מעות. והרב הפוסק האר"י הח"י נר"ו אייתי בידיה ע"ש מז"ה הגדול ז"ל בס' נדיב לב ח"ב סי' ז' בנדונו שהעיד העד שנתן לה ואמ"ל וחשיב ליה שתיקותא דלאחר מ"מ כיעו"ש. ואתו הסליחה שאין דמיון מנ"ד לנדון ההוא. ותחילה אבאר דברי מז"ה ז"ל אשר באו קצת סתומים כדרכו בקדש לקצר אף במקום שאמרו להאריך. הוא הדבר שהוא ז"ל דן בשיקול דעתו הרחבה ע"פ דברי השאלה שמעשה שהיה כך היה שנתן ואח"ך אמר כאשר ביאר. וכיון דמשמעות הענין כך הוא אף שהעד סתמא קאמר שנתן ואמ"ל. ויש לפרש בדבריו שבעודו נותן אמר או פירוש יותר מרווח שנתן ואח"ך אמר. ואף אם אין הכרע ברור בדבריו לא' מהפירושים. מ"מ כמשמעות הענין הוא שנתן ואח"ך אמר אנו מפרשים דבריו כן. דלא גרע מהיכא שיש הכחשה בין שני העדים שכתב הר"ן ז"ל דכל כמה דמצינן לתרוצי דבריהם מתרצינן. ולרוב פשיטותו לא הוצרך להביא ראיה לזה. ובכן אם נתפוס דברי העד הב' הראשונים שאמר בפירוש שנתן ואח"ך אמר. הרי אתה מוכרח גם מצד זה לפרש כן דברי העד הא' ולדברי שניהם הוי שתיקותא דלאחר מ"מ דלאו כלום הוא. ומה שחזר העד הב' מדבריו מלבד שאינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עוד זאת שמצב ומובן הענין מכחישו. וא"כ ל"מ אם אינו יכול לחזור ונמצינו מפרשים דברי העד הא' בהכרח שנתן ואח"ך אמר.. אלא אף אם נאמר שמתוך דברי השאלה מוכן שהיה תוכ"ד כיון שלא עברו דברים אחרים ביניהם ולדעת קצת פוס' יכול לחזור תוכ"ד. מ"מ חשיב ליה מוכחש מהעד הא' לפי מה שביאר שכונת העד האחד כך מוכרחים לפרש לפי המובן מהענין. ומהתימה על הרב ישמח לב נר"ו שם בסי' ט"ו שלא דקדק יפה בדברי מז"ה הגדול ז"ל וכתב מה שכתב כיעו"ש וכמה שכתבתי די

נקוט מהא דבדברי העד שאמר נתן ואמ"ל יש לפרש ב' פירושים או שנתן ואח"ך אמר. או שבעודו נותן אמר. והפירוש היותר קרוב בעיני הוא שנתן ואח"ך אמר ומ"מ לפי משמעות ומצב הענין. או לפי דברי העד הב' אנו מפרשים דברי העד הא'. ובנ"ד שדברי העד הא' באו מבוררים שכשהושיטה ידו אמ"ל. נחזי אנן דברי העד הב' שאמר וז"ל ומדהום להבתולה וכיף מדהומלתא קאל שפירושו והושיטם להבתולה וכשהושיטם לא אמר. ומזה הבין הרב המשיב הארי החי נר"ו שנתן ואח"ך אמר ומה שאמר וכיף מדהומלהא קאל אין הכונה בשעה שרצה לתת. דא"כ הול"ל וכיף יתב ימדהום. ועוד דהוי סותר דבריו וכו' את"ד נר"ו

ובעניותי אמינא שלא צדק בזה. ועם היות מני"ר בקי בלשון ערבי טפי מנן אנכי הרואה שדבריו תמוהים י כי הנה כבר ביארנו שלשון נתן ואמר הוא משתמע לתרי אנפי וסובל ב' פירושים ועיין להרב מהר"מ די בוטון ז"ל בסימן יו"ד ולהרב ישמח לב נר"ו בא"הע סי' י"א. ואם דברי העד הב' באו מפורשים אנו טורחים ליישב דברי העד הא' בכל מה דאפשר כמי שהשרישנו הר"ן ז"ל בתשובה וה"ד מכ"י כח"מ סי' כ"ט. ואם העד כאן יכול לפרש דבריו היכא שסובלין ב' פירושים ומקבלינן מניה לכ"ע כמו שהאריך מז"ה הגאון ז"ל בחק"ל מה"ב חא"הע סי' ז' ועיין למהרח"ש ז"ל בסי' ל"ו. ואי ליתיה קמן דנשייליה או שאינו זוכר עוד המעשה טרחינן לתרוצי דבריו שיהיו מכוונים לדברי העד הב' בכל מה דאפשר ובכל מה שנוכל אפי' במשמעות רחוק כמתבאר מתשובת הר"ן ז"ל בסי' ל"ד. וגדולה מזאת כתב הרב"א ז"ל בסס"י ה' וז"ל ומיהו אין לבטל עדות זה מטעם דאמר יצחק העד לשון באותה טבעת דמשמע דהויא שתיקה לאחר מ"מ. דהא העיד בהדיא שכך אמר לה בעת הקידושין ואם הלשון מקולקל לית לן בה וכו' ואע"ג דגם בנ"ד אברהם סבע העיד שמתחילה נתן ואח"ך אמר. ומעתה יש לנו לתקן דבריו וכו' וכמ"ש הר"ן ז"ל בתשו' וכו' ומה גם שיש דקדוק לשון במה לתלות ליתא דס"ס הא מתכתשי. ועוד מאי חזית דסמכת לאברהם סבע. הרי אפרים העיד שהיה בעת הקידושין עכת"ד. הרי דאפי' שיש דקדוק לשון וע"א שהעיד כמו שנראה מהדקדוק ההוא בכל זאת כתב שתפסינן כפשט דבריו להשוותו אל העד הב'. וכ"ש היכא שאין דקדוק לשון לתלות ההפך כדבריו דודאי דמפרשינן ליה כדברי העד הב' והוא ברור

ומעתה נחזי אנן כדברי העד האחד שאמר וכשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו' ופשט דבריו מובנים שבהיותה מושטת ידה אמ"ל והו"ל אמירה בשעת מ"מ וכמו דנקיט רו"מ בפשיטות. וא"כ אפי' דברי העד הב' היו סובלים ב' פירושים היינו צריכים לכוונם לדברי העד הראשון אפילו כמשמעות רחוק. כ"ש שאני רואה שגם פשט דברי העד הב' מורים שבעודו מושיט לה אמ"ל הא' וכו' ובכוונה מכוונת נקט לשון הושטה ולא לשון נתינה. כי לשון ומדהום הוא לשון הושטה או המשכה המורה שהוא בשעת מ"מ ובעיני הדבר פשוט. ולפי שראיתי להרב מהר"ת נר"ו שהבין שאמירת ומדהום להבתולה וקאלהא. הכוונה הוא נתינא ואח"ך אמירה. ולכן כתב שאם נפרש כונת אומרו וכיף מדהומלהא שר"ל בשעת נתינה הו"ל סותר דבריו הראשונים. ע"כ הנני מביא ראיה שפירוש ומדהום או ומדלהא ר"ל בשעת הושטה שכ"כ הרב הגדול מופ"הד רש"ל כמוהר"א אשכנזי זלה"ה בתשו' הבאה בס' ישמח לב א"הע סי' י"ב וז"ל הלמד מכל האמור דלפי העד הראשון כפי כונתינו בו אשר ל'ו ימד ול'ו יספר דתני לישנא קלילא כאלו אמר מדלא דהוא מושך לה ומוכנים דבריו דנקט משיכה ולא אמר ונתן לה