שו"ת תעלומות לב חלק ב נד

מקודשת גמורה כמ"ש הב"ש שם ס"ק מ"ז. וכן מתבאר שפיר מדבריו בב"י שעל דברי הטור הללו כתב שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א בתשובה (בסימן אל"ף קפ"ו). ויען ראיתי להרב הפוסק חיים עד העולם נר"ו שנסתפק בדברי מרן הש"ע. מפני שהבין בפשיטו' שהרשב"א ז"ל ס"ל דהויא ס' מקודשת ואיתי לן תנא דמסייע ליה הוא הרב די השב ז"ל בא"הע סימן ה'. אשר מכח זה תמה הרב הנז' ז"ל שם שנראה שהטור חולק וסובר דהויא מקודשת גמורה. ואיך מב"י כתב על דבריו שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א ולא עורר ע"ז ע"כ ורב כהנא עטרת החיים הי"ו תמה ע"ד כי מי הגיד לו שהטור ס"ל דהויא מקודשת גמורה אימור שכונתו כמ"ש דאם ראתה סברה וקבילה שהיא מקודשת מספק. ויפה השיבו בזה הרב רח'ם רחמת'ים נר"ו דודאי הטור ס"ל דהויא מקודשת גמורה כי כך מורה פשט הלשון שכתב סברה וקבילה. והביא ראיות מוכיחות לזה ונסתייע מדברי הרא"ש ורי"ו שכתב בפירוש דהויא מקודשת. ודבר זה פשוט הוא לא היה צורך להאריך בזה ומ"מ הגם דפליג ליה בהא. מ"מ מודה ליה בחדא דדעת הרשב"א הוא דהויא מקודשת מס' כמ"ש הרב די השב ז"ל ונסתייע ג"כ מדברי הרב ישא ברכה ז"ל בחי' על רי"ו ואין ספרו מצוי אצלי. ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא על מרן הב"י שכתב על דברי הטור שכ"כ הרשב"א ולפי הבנתם בדבריו לא ראי זה כראי זה ורב המרחק ביניהם

ואולם אנכי הרואה כי צדק מרן ז"ל בב"י. והרשב"א גם הוא סובר בפשיטות דהויא מקודשת גמורה. וז"ל שם באלפי"ו (והוכפלה במיוחסות סי' קכ"ו וציינה מב"י בב"ה סי' כ"ט) אחר שהביא ראיה ממתניתא דילן שאם ראתה הויא מקודשת ומה שיש לדחות לזה וכתב דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל והוסיף ראיות לזה סיים וכתב וז"ל זהו מה שנ"ל מ"מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קידושין מאחר ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל. וכל הרגיל ובקי בתשובות הרשב"א וקיצור לשונו. בעיניו יראה כמה אריכות לשון יש בסיום זה. כי אם כונתו היתה לומר שהיא מקודשת מס' היה די לומר ונכון לחזור ולקדש. וכמו שרגיל הוא ז"ל לומר אפילו היכא שקרוב הדבר בעיניו להיות מקודשת ודאית כמו שסיים בתשובתו הבאה בב"י סי' ל"א (ובמה שיש לתמוה על תשובה זאת עיין דינא דחיי בחלק עשין ד"ט ובס' משכנות הרועים אות ק' סכ"ח ובס' די השב סי' ה' ואכמ"ל) וגם מאי קאמר מר שמא תפשוט ידה וכו' ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה. ואם סברתו היתה שהיא ס' מקודשת לא היה צריך לתלות בב"ד אחר. ועוד דידוע דבכל מקום שאמרו שהם קידושי ספק מן הדין צריך לחזור ולקדש ולא משום יפו"ך וכמתבאר מתשו' הרשב"א ח"א סימן א'. ובמיוחסות סי' קפ"ה ובטור סי' ל"ה וסימן מ"ב ובכמה מקומות. כי מכל אלין המבין יבין שכך היא כונת הרשב"א באומרו זהו מה שנ"ל כלומר לדידי וסברתי הרי זו מקודשת גמורה. ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר לא חלו בה ידים. אך לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה וכו' נכון לחזור ולקדש וכי תימא וכי פשטה ידה מצי הוי הא פשיטא לה שהיא מקודשת ודאית וקידושי הב' כמאן דליתנהו דמו. לזה ביאר שמא יבא ב"ד אחר כלומר ב"ד שאינו בקי ויחשוב שקידושי הראשון הם קידושי ספק ויקלקלנה להצריכה גט משניהם וא"ת לב"ד טועין לא חיישינן. לזה פירש שיחותיו כי מה שהוא חושש כן הוא לפי שאין לנו ראיה מכרחת מהש"ס שהיא מקודשת ודאית. וראיתנו ממשנתנו ב"ד שאינו בקי יכול לדחותה ולומר כי להודיעך כחו דר"ש וכו'. ע"כ גזר אומר שנכון לחזור ולקדשה לצאת מידי ספק זה ודבר זה הוא פשוט בעיני מאד. ולא הוצרכתי לבארו אלא לצאת י"ח הסוברים בדעתו הפך המובן הפשוט. ובכן יפה כתב מרן בב"י על דברי הטור שהוא פשוט ושכ"כ הרשב"א כי כן הבין הוא ז"ל בדבריו ועיין בס' משכנות הרועים אות ק' סכ"ו ועוד לו שם סנ"ה

נמצינו למדים דלדעת הרשב"א והרא"ש והטור ומב"י זלה"ה אם ראתה אותו סברה וקבילה והויא מקודשת גמורה. וכן נראה שהבין בדעת הרשב"א הרב"א ז"ל בתשו' סי' ז' כשהביא תשובה זאת להרשב"א שהובאה בא"ח. גם הרב שב יעקב בא"הע סימן ך' הבין כן. אך ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בס' דינא דחיי בחלק עשין ד"ט ע"ג שהביא תשובת הרשב"א הלזו וסיים וכתב וז"ל ואף הרשב"א סיים דבריו אף דראתה אותו וסברה וקבילה כדי לצאת י"ס צריך לחזור ולקדש וגם היכא דקדשה סתם ופניה מכוסות כתב דכדי לצאת י"ס יחזור ויקדשנה עכת"ד ואחרי המחי"ר בראתה אותו לא כתב הרשב"א שצריך לחזור ולקדש אלא שנכון לעשות כן משום דחייש מר לב"ד טועין שיקלקלוה וכמו שביארנו באר היטב. וגם בפניה מכוסות ג"כ לא כתב שצריך שיחזור ויקדשנה אלא שראוי לעשות כן לצאת י"ס ולא ביאר בזה הטעם של ספק זה מפני כי בפניה מכוסות לא בריר ליה טובא שהרי כתב וקרוב בעיני הדבר להיות מקודשת גמורה שיש במשמעות לשון זה דאכתי מספק"ל. אבל בראתה אותו פשיט"ל דהויא מקודשת ודאית. עכ"פ הרב דינא דחיי ז"ל סובר בדעת הרשב"א שכמו בפניה מכוסות כן בראתה אותו הוו קידושי ס'. וא"כ הרי מצינו חבר להרב די השב ז"ל. וכבר ידוע כי באיסור חיישינן הפילו למיעוט הפוסקים והכא נמי מידי פלוגתא לא נפקא

אלא שהיה אפשר לומר דאף הסוברים בדעת הרשב"א בראתה אותו דהויא מקודשת גמורה היינו התם שהיו מדברים בעניני קידושין ונתכוונו שניהם לקידושין אלא שטעה המקדש ואמר לשון המורגל. אבל היכא שלא היו מדברים בענין קידושין ולא נתכוונו לשם קידושין. אימור מודו עכ"פ דלא הוו אלא ס' קידושין וכן ראיתי להרב הפוסק הא' נר"ו דפשיט"ל טובא דבכגון נ"ד כ"ע מודו דריח קידושין לא עדת בהו ולא הוו אפילו ס' קידושין. ומסתמיך ואזיל על דברי הרב שב יעקב בסי' ך' כיעו"ש. ואנא דאמרי לישרי לן מר כי הפריז על המדה בזה כי הא ודאי שטענה זאת שהיא טוענת עתה שלא ידעה ולא הבינה ולא נתכוונה לשם קידושין אינה טענה כלל דקי"ל דברים שבלב וכמו שאם לא ראתה דקי"ל דאינ' מקודש' הוא