שו"ת תעלומות לב חלק ב נג

כידוע לכת"ר שיחל"א. אך בהיות פשטה ההוראה היכא דאיכא ס"ס דאזלינן לקולא אפי' בדבר שבערוה כמתבאר מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל. וכאשר אסף איש טהור הגאון מז"ה הגדול זצוק"ל בס' חק"ל יו"ד ח"א סי' ק"ל. וגם בס"ס דפלוגתא דרבוותא האריך הרחיב מר בריה הגאון הרמ"ז ז"ל בתשובתו הבאה בס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א ואסף וקבץ כל סברות הפוסקים כיעוש"ב. ובתלתא ספקי יש להתיר בשופי אפי' שלא במקום עגון כמו שהאריך בזה מופת דורנו הרב הגדול כמהר"א קובו ז"ל בתשובתו הבאה בס' כרך של רומי סימן כ"ד ובספרו הנד"מ שער אשר חא"הע סי' כ"ט

ועם היות כי מיראי ההוראה אני ובפרט באיסור ערוה החמורה. ותמיד משכתי ידי להיות נמנה עם המתירים כאשר מזקנים אתבונן. אך בנדון זה לא יכולתי להתאפק יען עלי שמו פניהם הרבנים הפוסקים הע"י והם הרהיבוני לצאת ממחיצתי. גם כי עגמה נפשי לראות ברע איך הנער הזה המקדש כשחוק היה בעיניו להקל בבת ישראל הבחורה הזאת אשר כל כבודה בירכתי ביתה צנועה במעשיה. ויבא האיש אל ביתה ויקום לצחק ויעש הנבלה הזאת והוא בבלי דעת שותה שיכור ולא ידע מאי קעביד. אשר על זאת החובה מוטלת עלינו ליסרו ולענשו כראוי בעה"י וכל הנערים המנוערים כמוהו ישמעו ויקחו מוסר ולא יזידון לעשות כדבר הרע הזה. ובכן אני אבאר הריעותות שיש בנ"ד שביארום הרבנים הפוסקים ה"י אחת לאחת למצוא חשבון הספקות וספקי ספקות שחלו להיות בדין עסק ביש. אולי נוכל להסכים עמהם בשריותא דבתולתא דנא. ומאת ה' אלהים אשאל עזר וסעד כי ינחנו בדרך אמת ולא נכשל בדבר הלכה אכי"ר: ואלו הם הספקות שבענין זה

א' שנתן לה פולים ואמר לה בטבעת זו. ב' שאחד מהעדי' הוא קרוב להמתקדשת בקורבא דאישות מצד האב. ג' שהמקדש היה שתוי ולא מהענין עד שהזכירוהו אחרים ממחרת. ד' שהעדים לא ידעו לכוין זמן המעשה. ה' שיש הסכמה קדומה בעיר שלא לקדש בפחות מעשרה. והמעשה אירע באחד הכפרים שבמחוז הזה. ו' שהנערה אמרה שלא ידעה ולא הבינה מה אמר לה בשעת נתינה. ז' שהמתקדשת היא קטנה ולא הגיעה לכלל שנים לפי דברי קרוביה ולפי מה ששמע הרב הפוסק הא' נר"ו מפי אנשי העיר בהיותו שם. ח' הכחשת העדים שלפי דברי העד הא' כבר נכנסו לחצר אפרים. ובעודם עומדים בבית שער נכנס המקדש . ולפי דברי העד הב'. הם היו עומדים בפני פתח החצר מבחוץ וביני ביני נכנס המקדש. זאת היא ההכחשה שמצא הרב הפוסק עטרת החיים צדיק הראשון הי"ו. ובא רעהו וחקרו הרב מר דינא ח"י ומלא ברכת ה' הי"ו והוסיף נופך משלו עוד שלשה הכחשות. ואלו הם. א' שלפי דברי העד הא' שאמר המקדש קודם נתינה קחי. ולדברי העד הב' לא אמר כלום קודם נתינה. ועוד כי על פי דברי העד הא' המתקדשת פשטה ידה כי זה לשונו בלשון ערבי. וכיף הייא מדת ידהא. והעד הב' אמר כי המקדש נתן לה כי ז"ל בלשון ערבי ומדהום להבתולה וכן הוסיף בדבריו ואמר וכיף מדהומלהא. יבא הג' שלפי"ד העד הא' כשהושיטה ידה אמ"ל הא' וכו'. ולדברי הב' שהאמירה היתה אחר נתינה. שתחילה אמר ומדהום להבתולה שמשמע שכבר נתן לה בלא שום דבור ואחר זה פירש ואמר וכיף מדהומלתא קאל שמשמע שאח"ך אמר. ואי אפשר לפרש שכונתו שבשעה שרוצה לתת לה אמ"ל. דמלבד שהיל"ל וכיף יתב ימדהום שכך הוא משפט הלשון. עוד זאת דאם נפרש כן. נמצא חוזר מדבריו הראשונים שאמר. ומדהום להבתולה שפירושו שנתן ואח"ך אמר. יבא הכתוב הג' דברי דוד רב חביבא דין הוא הד"ר נר"ו והוסיף עוד מדיליה עוד הכחשה. שבין הבתולה המתקדשת והעדים שלדברי הבתולה כשבכתה הבת הקטנה ואמרה שהיא רוצה פולים. אמ"ל המקדש קחי והושיטי להבת הקטנה ולקחה מידו ולא הבינה מה אמר לה. ותכף נתנה כל הפולים להקטנה שנמצא שהיא לא לקחה כלום. ולפי דברי העדים נתנה מקצת להקטנה והשאר השאירה לעצמה והגם כי הכחשה זאת האחרונה לא מעלה ול"מ לענין דינא. כי אין דברי האשה במקום שני עדים מועילים לכלום. מ"מ אהניא לן לברר תוכן המעשה וכמו שנבאר להלן בתשובתנו בעה"י

הן הנה שמונה הריעותות והספקות שחלו להיות בדין עסק ביש. וכן רבים עתה הספקות האלו אשר בכל אחד מהם. המצא ימצא סברות הפוסקים המקילים בו ובהצטרפות כולם יחד. יש בהם די והותר להתיר הבתולה הזאת בשופי בלא גט ולא יוסיפו עוד בני עולה לנהוג מנהג הפקר בבנות ישראל הצנועות. ואע"פ שאין כאן דחק ועגון כי המקדש הוא מצוי אתנו. ואם יצטרך לתת גט הוא מוכן ומזומן לתת גט מ"מ לאו שפיר דמי לפוסלה לכהונה. וגם מפני תקין העולם משום פריצי הדור שיתנו עיניהם בבנות הארץ והיה במחשך מעשיהם. ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סי' תקנ"ו ובב"י סי' מ"ב וכ"כ הר"ן ז"ל בתשו' סי' ל' כי ראוי לכל גדולי עיר ועיר לשית עצות ולגדור פרוצתיהם לבל יעלה שועל לפרוץ פרץ רב. וכבר האריך הרחיב בזה הרב המופלא נר"ו בס' פני יצחק סימן ט"ו. על כן נהדר אנפין לבאר הריעותות שיש בנ"ד ונחל בראשונה: הסעיף הא'. שנתן פולים ואמר בטבעת

תמן תנינן בפ' האיש מקדש דמ"ה ע"ב התקדשי בכוס זה של יין ונמצא של דבש בדינר של כסף ונמצא של זהב וכו' אינה מקודשת ופסקו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' אישות הל' א' דבכל אלו והדומה להם אינה מקודשת אע"פי שאמרה בלבי היה וכו' משום דדברים שבלב אינם דברים. וביאר רי"ו משם הרא"ש הו"ד בד"מ סי' ל"א דכל זה הוא אם היה מכוסה. אך אם ראתה אותו הויא מקודשת דסברה וקבילה וכן פסק הטור בסי' ל"ח. ומרן ז"ל בש"הט סימן ל"ח סקכ"ד הביא כל הסוגים האלו שאינה מקודשת בהם. וכשהגיע לסוג זה דכוס של יין וכו' ביאר כגון שהיתה מכוסה ולא הכירה בו. ומכלל לאו אתה שומע הן שאם הכירה בו הויא