שו"ת תעלומות לב חלק ב לג

העטרה היתה על ידי התחבושת ואסור או מאליה נפלה ופסול. והו"ל כשם אונס חד הוא שכתבו התוס' בכתובות ד"ט דהא לא דמי כלל להתם דרבה האיכא תוספת התר דאפי' אתמ"ל על ידי תחבושת שמא הלכה כהמתירים גם בכה"ג. ובכגון דא לפע"ן לא מקרי שם אחד. ואין צורך להאריך בזה שכבר ביאר הדבר כל צורכו הגאון מז ה ז"ל בתשו' שבס' חק"ל מה"ב חיו"ד סימן א' ועין להרב מהר"א קובו ל בס"ה שער אשר שבא עתה לידי בחא"הע סימן כ"ד דפ"א ואילך

ומלבד מש"ל דאפי' למ"ד ס' דאורייתא לחומר' מדאורייתא מ"מ קיל איסוריה. עוד אני מוסיף בזה ס' האומרים דס' פצו"ד התירה תורה כס' ממזר שכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין בשם הראב"ד ז"ל דבהנהו ה' קולי שדרשו בקידושין דע"ג להתיר בספקן חד מניהו הוא פ"ד. ואף דלפירוש רש"י ז"ל שם פצ"ד אינו מן המניין. כבר ה"ר הרטב"א ז"ל וכתב דמ"ש הראב"ד הוא יותר נכון עי"ש ובחי' לא נודע למי בחי' לשם כתב ג"כ דיש מי שאומר דפ"ד הוא מכלל ה' קולי. הן אמת שראיתי להגאון מז"ה הגדול ז"ל בס"ה חקרי לב א"הע סימן ז' הריטב"א ז"ל בשם הראב"ד דחשיב ליה לפצו"ד מכלל ה' קולי וסיים שם דרש"י ורוב הפוסקים חולקים וסוברים דפ"ד לא הוי ממנינא ולפי"ז הו"ל ס' איסור תורה גמור דלדעת רוב הראשונים הוי ספקו להחמיר ומי יקל ראשו עכ"ד ועין עוד לו בחק"ל יו"ד ח"א סימן פ"ט וסי' ק"ג דקמ"ט ע"ג ונראה דסגר עלינו המדבר בענין זה. אך ראיתי לרבנן. בתראי יו"ד בס' נודע ביהודה מה"ק א"הע סי' ו' ה"ה ה' הגדול מראדויל ז"ל דפסיק ותני דכשם שאמרו ודאי ממזר הוא דלא יבא הא ספק יבא ה"ה לס' פצו"ד דמותר לבא בקהל. והוסיף עוד לומר דבס' פצו"ד גם מדרבנן הוא מותר. שלא גזרו רבנן בס' משום מעלה דיוחסין אלא מפני שהוא ראוי להוליד. אבל פצו"ד שאינו ראוי להוליד לא גזרו ביה רבנן בספקו. ונסתיע ממ"ש במס' יבמות דט"ו ע"א עי"ש ואתו עמו הסכים הרב אב"ד דק"ק הראב"ד ז"ל ופשיט"ל דספק פצו"ד לא אסרה תורה כיעו"ש ועם שראיתי להגאון נוב"י שם שפקפק מאד בדבריהם ואין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו דבעי העמדה והערכה. ובפרט שכבר ארי עלה הגאון מור דודי ז"ל בתשובתו הבאה בס"ה חק"ל מה"ב חא"הע סימן כ"ט ושם בדקנ"ב האריך הרחיב והשיב יפה על דברי הרב נוב"י ז"ל בטוב טעם ודעת. ועוד הוסיף מדיליה דכיון דביבמות דע"ה איתא ג"ש במתניתא נאמר לא יבא ממזר ונאמר לא יבא פ"ד מה להלן בי"א אף כאן בי"א ע"כ אף אנו נאמר מה להלן ספק ממזר יבא אף כאן ספק פ"ד יבא דהא קי"ל אין ג"ש למחצה והעלה דאף רש"י והתוס' דגם דס"ל דפצ"ד אינו ממנינא דה' קולי משום דפיסולו הוי פיסול הגוף ולא פיסול יחס ולכך לא חשיב ליה מ"מ גם הם יודו דלענין לבא בקהל ספקו מותר מדאורייתא עכת"ד ויש להרגיש עליו שלא זכר ש"ר את יוסף הגאון אבינו הזקן זצוק"ל הבאנו דבריו לעיל. ועיין בתשובת קהלת יעקב מהגאון מקרלין ז"ל בסימן ג' (הו"ד בפתחי תשובה סימן ד' סק"ה) שכתב וז"ל ובפרט שכבר. העלו הגדולים בתשובה נוב"י ובתשו' מוהר"ז מרגליות ז"ל דס' פצו"ד מותר מן התורה כס' ממזר ודין אחד להם ודבריהם נכונים מאד ובשל סופרים יש לסמוך על המקלים ע"כ הרי רבים ונכבדים דקיימי בסברה זאת דס' פצו"ד הוא מותר מן התורה. ומקום יש בראש לומר דאף מדרבנן מותר כיון שאינו מוליד ולא גזרו ביה רבנן כמ"ש הרב מראדויל ז"ל בתשו' נוב"י שם ואף אם אין ראיתו מכרע' וכמו שדחה דבריו הגאון נוב"י שם מ"מ הסברה ישרה היא. ועכ"פ אין כאן אלא איסורא דרבנן לדעתם דאזלינן ביה לקולא. והגם שרבו החולקי' על סברה זאת וס"ל דפצ"וד לא הוי ממנינא דה' קולי. מ"מ שפיר י"ל דכונתם שלא נמנה בהדי מצרי ועמוני וממזר דהנהו הוו פסולין מפיסולי יוחסין ופצו"ד הוי פיסול הגוף ואפשר דלענין התרו מודו דמדאוריית' ספקו מותר. דאדרבא פ"ד קיל טפי מממזר ולמה נוציאהו מהכלל. י וכמ"ש הרב הגדול יפה דודי ז"ל. ואם בג"ש אנחנו בזה אדרבא רובא דרבוותא ס"ל דספקו הותר מן התורה. ובפרט בהצטרף בזה ס' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' טו"מ הי"ב והראב"ד ז"ל בסוף הלכות כלאים ורבים אשר אתם דס"ל דחומר כל הספקות הוא מדרבנן ומדאורייתא כל ספקא שרייא ילפי לה מממזר דגלי קרא להתיר ספקו ומניה ילפינן לכל התורה כולה להרשב"א ז"ל בתורת הבית והר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין ובתשובה נ"א ולהגאון מז"ה הגדול ז"ל בס"ה חקרי לב יו"ד ח"א סימן קי"ז וקי"ח נפלאות מתורתו ואכמ"ל בזה. מ"מ לדעת הסופרים כן. פ"ד נמי ספקו מותר מן התורה ככל ספקי דאורייתא וסברה זאת חזיא לאצטרופי עם ס' האומרים דהוא נמי מכלל ה' קולי ולספק האומרים דאפילו למ"ד דלא הוי ממנינא מודו דספקו מותר. ובהצמדם יחד הוו רובא דמנכר להתיר ספקו מדאורייתא. ואין כאן אלא ספקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא

שוב אחר ימים רבים בא לידי ס' בשמים ראש ושם בסימן ש"ם האריך בזה הר"ב כסא דהרסנ"א וכן ראיתי אחרי רואי להרב בית אפרים ז"ל בא"הע סי' ב' שגם הוא האריך הרחיב בפרט זה של ס' פצו"ד ואין הפנאי מסכים להאריך עוד

אך לבי מהסס בצד זה. דאפשר דמחלוקת זה בספק פצו"ד שיש סוברים שהוא מותר מן התורה כממזר ורבוותיה ויש חולקים. הינו בספק דמציאות כעין ס' ממזר שנתקדשה אמו ס' קידושין או שנתקדשה ס' גירושין כמ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' א"ב ה"י והש"ע בא"הע סימן ד'. והכי נמי משכח"ל כפ"ד וכ"ש שלא נודע אם בי"ש או נעשה בי"א וכדומה. בהא י"ל שנחלקו רבנן אי מותר מן התורה או לא. אבל בספק הדין שנחלקו בו הפוס' ז"ל אי חשיב פ"ד או לא כעין מחלוק' זה של הרמב"ם והרא"ש בנעשה על ידי חולי. או"ן דמודו כ"ע דלא מקרי ס' פ"ד כיון דלא בשמים היא ואין כח אפי' ביד נביא לברר ס' זה כמתבאר מדברי ר"י בב"מ דנ"ט ועין להרב חיד"א ז"ל בספר שה"ג מע' יו"ד ועיקר ההכרעה תלויה בחכמי הדור. דאם הרוב מתירים מותר דרובא דאורייתא ואם הרוב אוסרים פסול וכן כתב הרב משפטי שמואל בסי' ט' משם המדרש שאמר קב"ה למשה בכל ס' הלך אחר הרוב אם הרוב מסכימי' להתיר מותר ואם לאסור אסור ע"כ ובדבר