שו"ת תעלומות לב חלק ב לא

איך אחרי שבאו לידו תשובות הרבנים ז"ל המדברים בענין זה ועמד על תלם. איך עצר כח להכחיש את המוחש. כי הנה אמת שבתשובה שבסימן נ"א שהשיב עליה הרב רבינו תם ז"ל כתוב בשאלה שניטלה העטרה על ידי חולי ולא נזכר שחלו בה ידי אדם וחתך סכין. ועליה השיב ב הרב ז"ל תשובתו. ובודאי דבאותו פרק לא סימוה קמיה המעשה שהיה בסופו ע"י אדם היה. ובזה לא יכחיש הרב החסיד ז"ל כי הוא לא הביא ראיה מאותה תשובה. אלא עיקר ראיתו היא מהתשובות האחרות. הבט ימין וראה בתשובה שאחריה בסימן נ"ב ביאר בפירוש הרב הפוסק מהרי"א ז"ל שנתברר לו מפיו ומפי הרופא כי ע"י סמי מרפא וחתך סכין בחתך הגיד למעלה מהעטרה. ועוד ביאר באמצע התשובה ההיא ז"ל ואפי' שנוד' לי שעל ידי אדם נחתך הגיד וכו' כיעו"ש ועל תשובה זו השיב עליה הרב תם בסימן נ"ג וגם אחרי הודע לו כל זה מפי כתבו של הרב הפוסל המעיד כגודלו מה ששמע ונודע לו מפי הרופא. בכל זה לא נסוג אחור מסברתו הראשונה וכתב דרוב' דקמאי וקצת בתראי עולים בקנה אחד להתירה לו לכתחילה. וסיים בסו"ד וז"ל אך עצתי שאחר שהודענו לו אנחנו תוכן הדין ותודיע לו כבו' ג"כ נר"ל שאין ראוי להפציר בו ביותר אלא בדברי פיוס ובקשת השלום עכת"ד. וגם בסימן קכ"ה כשחזר להשיב לזה לא ערער על הרב ז"ל מפאת החתך הנעשה בי"א. משמע שגם הוא ז"ל ס"ל דלדעת המתירים כל שעיקרו מחמת חולי מתירים בכל ענין אף אם סופו בי"א. דאלת"ה הו"ל לדון בכפיה להוציא כיון דלכ"ע פסול. ובשאלה דסימן רי"ב למהר"י דודון ז"ל מבואר שנחתכה העטרה (דמשמע שנחתכה בי"א) ואחר שראה דברי התשובות הקודמות השיב בכל תקף על דברי הרב הפוסל וכתב שאינו מן התימה אם סמכו המורים על הרמב"ם וסיעתו בשעת הדחק ועי"ש שהאריך. ואחר כל הכבוד הזה שותיה דמר גאון יעקב היעב"ץ זלה"ה לא גמירנא. שכתב שהיה הכחשה בדבר או דלא סימוה קמיה וכו'. וההפך מבואר. כי מי יוכל להכחיש את רב המקום המעיד מפי הבע"ד והרופא שריפא אותו. ואי יהיבנא ליה כל דיליה שהיתה הכחשה בדבר. עכ"פ הי"ל לבאר. על כן נראה ברור כי צדק מצד הרב החסיד בנדונו בראיה זאת והיא אמתני ותקיפא וכמו שהבינו ג"כ הרב חתם סופר והרב שלחנו של אברהם ז"ל הבאנו דבריהם לעיל לך נא ראה

עד כה הרחבנו הדיבור להוציא מלב מי שירצה לערער בנ"ד ולתלות עצמו באילן גדול הוא הרב יעב"ץ ז"ל בתשובתו הארוכה. דשבקוה לחסידותי' דהרב החסיד המתי' בנדון דידיה והקיפהו בהלכות והרבה עליו דברים אשר לא כן. ובמקצת ראיותיו צדק וחסיד מאד כאשר הוכחנו בהמשך תשובותנו בדברים הנוגעים לנ"ד. כי בעיקר הנדון גבה תורא בין הנדון ההוא לנ"ד כאשר יראה הרואה ובפרט שבנדון ההוא היתה נטילת הביצה על ידי הרופא. ובנ"ד לא נגע בו יד אדם כלל כי נטילתה היתה על ידי תחבושת ורטיה. וגם זאת לא נודע בבירור אם מחמת התחבושת היתה נטילת העטרה וכמו שביארנו ונבאר להלן. ועל כל אלה אני אומר כי הרב ז"ל יושב ודן בארצות אשכנז וידוע שאותם הגלילות הם פוסקים כהרא"ש ז"ל שהוא רבן של כ מדינת אשכנז. (ואפי' בספרד החזיקו הרא"ש לרבן כמ"ש בשה"ג מערכת א' והיינו ודאי במקום דלא פליג עליה הרמב"ם ומרן ז"ל וכמש"ל) וע"כ החזיקו במעוז סברתו של הרא"ש המחמיר בדבר. מה שאין כן אנן בני ספרד דאליבא דרבינו משה ז"ל סמכינן וכוותיה פסקינן בהיות קבלנו הוראותיו בכל עת ובכל זמן כמש"ל בסימן ג'. מי הוא זה אשר יערב אל לבו וכחו במתניו למחות ביד המקל וסומך עצמו על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. והא ודאי שגם הרב יעב"ץ יודה שהמקל בארצותנו בסומכו על הר"מ במז"ל און מזניחין אותו. וצא ולמד ממ"ש הרב גופיה שם בד"ז ע"א וז"ל ועכ"ז אע"פ שלכתחילה אין מורין כר"ת מ"מ הסומך עליו במקומנו אין מזניחין אותו ונאמר על הוראתו כבר הורה זקן והיכא דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה לא יהא אלא כחלב שתחת הפריק' וכו' הכי נמי ארץ אשכנז אתריה דמר ר"ת מקרין דקבלוהו עליהם לפסוק כמותו ע"פ הרוב אין מהראוי לדעתי לשום מורה להחמיר ולמחות ביד המקל וכו' עיש"ב ואנא נמי נקיטנא בשפולי גלימי' ואמינא במכ"ש דאין בנו כח במקומותינו להחמיר ולמחות ביד מי שעושה כסברתו של הרמב"ם שהוא מאריה דאתרוותא אלין וקבלנו עלינו בל הוראותיו בין להקל בין להחמיר זולת במקום שמרן הש"ע פסק בפירוש הפך סברתו. ואין ספק אצלי שגם הרב יעב"ץ אם היה נשאל על בני ספרד לא היה נזקק להחמיר בכעין נדון דידן בכל אשר דבר בקדשו וכמדובר. ועין להרב"ז ז"ל בח"ב סימן תר"ד שכתב וז"ל אין ס' שהרמב"ם חולק ועליו יש לסמוך דאע"ג דהרא"ש אחרון וקי"ל הלכה כבתראי מ"מ הרמב"ם מאריה דאתרא הוא וכבר קבלו כל אלו הגלילות פסקי דינו וכו' ע"כ דון מינה ואוקי באתרין. והבט ימין וראה בטענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא ורבו החולקים עליו והרא"ש ז"ל בכלל מ"ג ססי' א' וסימן ו' הסכים לדעת החולקים. מ"מ בסי' ו' כתב וז"ל כל זה אני אומר על להבא אבל לשעבר. אם סמכו על רבינו משה מה שעשו עשו ע"כ והתם הוא אפי' שיש לחוש לגט מעושה ולהתיר א"א לעלמא וגם שנתפרצו הנשי' בדור הזה ויש לומר שגם הרמב"ם יודה האידנא שאין כופין. בכל זאת כתב דאפי' במקומות שלא קבלו הוראותיו אם סמכו על הוראתו מה שעשו עשוי כ"ש בכגון נ"ד שיודה הרא"ש ז"ל שאם סמכו בזה על הרמב"ם שאין מזניחין אותם וכאמור: סיומא דפסקא

כלל היוצא מכל פרטי הדברים אשר ביארנו בתשובותינו דלעיל. בכ"ש מחמת חולי כירבו כמו רבו המתירים וסוברים שהוא כשר אפי' לכתחילה לבא בקהל. וראש המדברים ומתירים הוא רבינו הגדול הר"מ במז"ל אשר כל ערי המערב בגלילות אלו קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתנהג בכל דיניהם ע"פ חיבורו הגדול. וכמו שהארכנו לעיל בספר חקות החיים דס"ח ע"א שמע אברהם דק"ז ודקטו"ב צפיחית בדבש דס"ח ע"ג. ובפרט בכעין נ"ד שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים