שו"ת תעלומות לב חלק ב כט

הוי בי"א (ועיין ברש"ל ובס' שלחנו ש"א שם) ומ"מ נר"ל פשוט אם כבר נתמסמס הביצה ונתבטל על ידי חולי והיה כלא היה ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו הרופא מהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דעל ידי חולי מקרי בי"ש וכו' עי"ש ובסימן י"ט כתב אבל לענין פיסול בודאי כיון שכבר בטלו האברים ובטלו ממלאכתם בי"ש וחולי שוב לא איכפ"ל על ידי אדם אחר כך ע"כ וכל זה כתב הרב ז"ל אחרי שעינו ראה כל דברי הרב יעב"ץ ז"ל בצביונן ובקומתן באגרת בקורת והזכירו שם באותה תשובה ולא חש מר לסתור דבריו ודמיונותיו. אלא זעיר שם זעיר שם הבליע בנעימ' לסתור דבריו מבלי שיזכירהו בפירוש כאשר יראה הרואה בהילוך תשובותיו

טו"ב הוא הגאון בעל בית אפרים בא"הע סימן ב' שגם הוא היה מתכוין למ"ש הרב חת"ס בענין זה. וספרו היה אצלי בתורת שאלה אחרי גמרי פס"ד זה ע"כ לא יכולתי לעמוד בכל דבריו

הנה נא הואלתי לבאר דעת גדולי רבני האחרוני' זלה"ה דאינהו בדידהו מסתבר להו להתיר כל שתחילתו ע"י חולי אף אם אחר כך הוכרח הרופא לכרותו לצורך רפואתו כדי שלא יתפשט הנגע וגע אל עצמו ואל בשרו. וכ"ש אם לה נגע בו יד אדם לכרותו כלל. אלא על ידי תחבושת ורטיה וסממנים ניטלה העטרה כנז'. דלדידהו לדעת המתירים הרבים ועצומים בע"י חולי. ה"ה בכה"ג המתירים בשופי. פש גבן סברת הרב יעב"ץ ז"ל באגרתו הארוכה אשר יצא לחלק על הרב שכנגדו. ודעתו נוטה לאסור וכל שופט בצדק בעיניו יראה שהוא יחיד ומיוחד בסברה זו וכיון שהבאנו דעת וסברת הרבנים הגדולים המתירים באופן זה. דבר שפתים להשיב על דברי הרב ז"ל אך למותר. מ"מ אשימה עיני על מקצת דבריו וראיותיו בענין זה. אך בקיצור האפשרי כי להאריך עוד אין לי פנאי

והנה במה שנחלקו הרב החסיד הפוסק והרב המשיב היעבץ ז"ל בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' א"ב ה"ט וז"ל אבל על ידי חולי שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו וכו' או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר ע"כ ובלשון הזה שכתב או כרתן רצה להבין הרב הפוסק בקונט' אגרת בקורת בד"ח ע"ב דפירושו הוא כרתן אחר החולי על ידי הרופאים ע"כ והשיגו בזה הרב המשיב דלשון כרתן לא משמע הכי כ"א על ידי חולי נכרתו מעצמן. והרב יעבץ שם הסכים בכל כחו להשגת הרב המשיב. והרבה להשיב אפו על החסיד הפוסק ער שכתב שהוא מגלה פנים בתורה שלא במתכוין שלא כהלכה והאריך בזה כיעו"ש. הנך רואה שכל נשיא בהם מתאמץ ומתעצם להחזיק סברתו מדיוקים ודקדוקים בדברי רבינו ז"ל הללו. ובעניותי אמינא שאין בדברי רבינו הגדול הכרע ברור לאחד הפירושים עד שגם החולק יודה בעל כרחו ויאמר אמן לסברה שכנגדו. כי הרמב"ם בצחות לשונו כלל כל הכללים ופירש בכללות מה נקרא בי"א ומה נקרא בי"ש. והפרטים יתבארו מאליהן. ובהיות דעתי מסכמת בסברת הרבנים ועצומים הסוברים שלדעת רבינו לא נפסל האדם לבא בקהל. אלא אם כרתי או פצעו אדם או הכהו קוץ שלא מחמת חולי. אבל אם מחמת חולי בטלו מעצמם אברי ההולדה. או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן השחין או חולי אחר עצמו. ואפי' כרתן הרופא אחר שידע שאין תרופה אחרת למכתו. כי בודאי דבלא"ה אינו כורת. לאו בי"א מקרי. כי הרי הוא ככרות מאליו ובשרא בעלמא קכרת. וכשר הוא לבא בקהל. כי הרופאים לא קלקלו אלא תקנו. וכמ"ש הרב המשיב גופיה שם בד"י ע"א והשגת הרב יעבץ עליו אינה מוכרחת כאשר יראה הרואה ולדעתי יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם ז"ל אך אין הפנאי מסכים עמי להאריך בראיות ודיוקים מאלו שכבר קדמוני בהם ומאלו שנראים בעיני כחדשים. ומה בצע להאריך בדבר שאין לו הכרע גמור ומי יוכל לדון עם מי שתקיף בדעתו וחפץ להעמיד סברתו. ושערי דחיות ותירוצים לא ננעלו למי שחפץ לדחות ולבקר חדשים לבקרים. ומסתיה שהגאון רש"ל ז"ל בס' יש"ש דייק כן מדברי הרמב"ם ז"ל וכמש"ל. וע"ע לו בתשו' הגדר די"ג ע"א וע"ב ואין צורך לכפול הדברים. ועין להרב הגדול יפה דודי תדב"א ז"ל בתשובתו שבס' חק"ל מה"ב חא"הע סימן כ"ח דקמ"ב ע"ב שהביא דברי רש"ל וכתב ומ"ש רש"ל שאין הלשון סובל פירוש זה לק"ד אינו כ"כ רחוק לומר דמ"ש הרמב"ם שנולד בהם שחין וכו' הינו דהשחין המסה אותם ע"כ וכבר כתבנו שיסבול גם פירוש זה. אבל לא נוכל לומר שלא יסבלו דברי רבינו פירוש אחר כדפשיט"ל להרב יעב"ץ וכדבר האמור

עוד כתב שם בד"ד ע"א וז"ל ע"כ לא קאמר הר"מ דמכה ושחין אינם פוסלים אלא בשלא חלו בו ידי אדם אחר זה. אבל כל שנכרת בי"א אע"ף שתחילתו באונס מכה ושחין וחולי אין ספק בעולם דפסול הוא מ"מ אף לדעת הר"מ ששפתיו ברור מללו דדוקא כשנפסדו על ידי חולי שחין שהמסה אותן או כרתן וכו' אי אפשר לבאר לשונו המבואר תכלית הביאור באופן אחר ע"כ וכבר ביארנו שאין בדברי רבינו המבוארים הכרע ברור להבנתו. וסברתו זאת דפשיט"ל טובא אינה מכרעת כלל ככל האמור ומדובר באר היטב

ומה שהאריך עוד שם וכתב וז"ל ועוד תדע שכן הוא דבר הלמד מענינו וכמה מצינו שהרי חייבה תורה במסרס אחר מסרס והוסיף הר"מ ז"ל לפרש שאפי' נותן אחד מחוטי הביצים אחר שכבר נכרת באיזה אופן שיהיה בי"א או בי"ש הרי זה לוקה משום מסרס. והשתא לאו ק"ו הוא אם כנותק וכורת דקרא דאין כרותין לגמרי ואכתי אית בהא חיותא אפי"ה אסור וחייב הכורת ונוטל ביצה ועוקרה מכל וכל לא כ"ש שלוקה אף אחר שנכרתה וניתקה וכו' א"כ דון מינה לאסור ביאה בקהל דמתסר בכה"ג. גם הדבר מוכרע מעצמו כי מאחר שנעשה בכך סריס אדם שאסרה תורה. אפי' כבר היה סריס בי"ש ממילא הוא ג"כ שפסלתו תורה לבא בקהל וכו' הא למדת שלדברי הכל זה פסול גמור בודאי ע"כ וכן לקמן בד"י ע"ב האריך בזה ויושב ודן ק"ו וג"ש שלא שמעה מרבו ולא באה בכתובים. כי לא אשתמיט לחד מגדולי הפוסקים לאשמועינן חידוש זה. דאפי' בס"ח שהתורה התירתו לבא בקהל. אם סרסו אדם אחר כך שיהיה נאסר ל"בק ואולי דלטעמו של הרב החינוך ז"ל בסימן תקע"ה דטעם הפיסול בי"א הוא