שו"ת תעלומות לב חלק ב כד

אשתו תחתיו טפי מכל בנות ישראל הכשרות ואדרבא זו שאינה יכולה לתלות בבעלה כיון שידוע שאינו מוליד וגם אי לא מפרסמא מלתא לכ"ע. מ"מ לגביה דידיה קי"ל בגויה ולב יורע מורת נפשו וגם היא קי"ל ביורה כחץ. א"כ היא אדרבא משתמרת טפי מביאה פסולה מיראת בעלה שיגלה קלונה ברבים ולא יחמול ביום נקם. וא"כ היא עדיפא טובא משאר הנשים כמובן ופשוט וכדבר האמור

ואם נפשך לומר דהיינו טעמא דחיישינן טפי באשת סריס שמא תזנה משום דכיון שאינו מגליד אינו יורה כחץ כמתבאר יפה מסוגיין דפרק הערל. וא"כ שפיר י"ל דאף אם ראוי לביאה מ"מ אינו יורה כחץ כהלכת גוברין והיא אינה נהנית ממנו כשאר כל אדם. ומפני זה תבא לזנות תחתיו. ואף אם מתהפכת ומזנה מיראת בעלה שאינה יכולה לתלות בו. מ"מ פעמים שלא תתהפך יפה ותוליד ממזרים ידועים וניכרים והממזרות רבה. ולפי"ז אתי שפיר שנאסר גם באילונית ועקרה דאף אם לא תוליד ממזרים עכ"פ חיישינן לזנות דא"א דחמיר טובא. והיינו תרתי דקאמר הראב"ד שמא תזנה תחתיו והממזרות רבא ודוק אלא דאכתי קשה דליתסר גם בגיורת ומשוחררת נמי כדי שלא ירבה ממזרים בישראל וגם משום זנות דא"א. וגם פ"ד בי"ש היכא שאינו ראוי להוליד נמי ליתסר בישראלית מטעם זה ועל הכל קשה שהרב ז"ל לא בא למדרש טעמא דקרא וכמש"ל

כי ע"כ נר"ל בכונת דבריו כי כונתו היתה לתת טעם לסברתו שיתחייב מלקות גם בביאה לחודה בלא קדושין. מלבד הק"ו שדן מאיסורי כהונה וטעמו לגבי ממזר הוא מוסבר ואמתי. וע"כ בא להסביר טעם זה גם בפ"ד וכ"ש שדין הוא שתאסר ביאתו בישראלית אפילו בלא קידושין משום דכיון שהוא אסור לישא ישראלית. אף אם ישא גיורת או משוחררת להיות עזר כנגדו. מ"מ אם הביאה בישראלית היתה מותרת לו כל שהיא בלא קידושין היה מיחד לו ישראלית לתשמיש ואיהו בי קרי ואתתיה הגיורת או משוחררת אשר יניחנה אלמנות חיות בבוציני לזנות תחתיו. וטעם זה שייך ג"כ בממזר והיינו דקאמר הכא הראב"ד והממזרות רבה דהיינו בממזר מביאתו בישראלית ומאשתו ג"כ שתזנה תחתיו ותוליד גם היא ממזרים. ובפ"ד ג"כ מצד אשתו שכיון שהן נמאסות בעיני בעליהן להיותן גיורת ומשוחררת וע"כ הם מיחדים להם ישראלות. ולכן גם הן מזנות תחתיהן והממזרות רבה. ובכן דין הוא שתאסר גם להם הביאה בישראלית גם בלא קידושין. זה נר"ל פשוט בכונתו והבוחר יבחר. ומ"מ אין מזה השגה להרמב"ם ז"ל כיון דלדידיה הוא אסור לבעול בלא קידושין ולוקה על זה. וא"כ בלא"ה ממזר ופ"ד אינם יכולים לבעול ישראלית בלא קידושין כי אם אינו לוקה משום לא יבא עכ"פ לוקה משום קדשה כמו שביאר הוא ז"ל שאינו לוקה משם זה. י וכ"כ הה"מ ז"ל משם הר"א בנו ז"ל. וא"כ טעם זה של הראב"ד ז"ל הוא ללא צורך כיון דגם לדעת הרמב"ם הוא אסור לבעול בלא קידושין ולוקה עליה מל משם זה או משם אחר. אבל הראב"ד ז"ל ל לטעמיה אזיל שחולק בזה על הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות הל"ד וס"ל דאין איסור קדשה אלא במזוננת ומופקרת לכל וע"כ הוכרח לטעם זה ודוק

וחזינא לגאון הרב חתם סופר ז"ל בסימן טו"ב שהביא דברי הראב"ד ז"ל הללו ומה שיש לתמוה עליו בשם ס' מעין חכמה והשיב הוא ז"ל כי מעולם לא עלה על דעת הראב"ד לגלות טעמי תורה ולדון על פיהם אלא כלפי שס"ל להרמב"ם ז"ל לא יבא בקהל פירושו לקדש הראב"ד מפרש ביאה בקהל בעילת איש וכו' ושוב יצא לטעון טענה אחרת אי ס"ד לא יבא היינו בקידושין א"כ מי שקדש ונשא בהתר ושוב נפצע אינו מוזהר על הביאה כיון שהקידושין היו בהתר. וא"כ תזנה אשתו עליו ואתה גורם להרבות ממזרים בישראל אלא ע"כ לא יבא פירושו הבעילה וממילא אם נעשה פ"ד אחר הנישואין צריך לגרש ודלא כהרמב"ם זו היא כונת הראב"ד בלי ספק את"ד

ואני אומר אחרי המחי"ר לדידי פשיטא לי שלא כיוין הראב"ד ז"ל לזה. כי מלבד שהעיקר חסר מן הספר. עוד זאת שאם הסברה הזאת ניתנה להאמר שאם נשא ונפצע שמותר לקיים. ונאמר שפך היא ס' הרמב"ם ז"ל לפי דעתו. ובא הראב"ד לחלוק מצד סברתו מחשש שמא תזנה אשתו ותרבה ממזרים אין זו דחיה מספקת. דמהיכא תיתי לחוש לזנות דא"א ולריבוי ממירים. ולמה לא אוקמינן לה אחזקתה חזקת בנות ישראל הכשרות והצנועות. והאשה הזאת עדיפא טפי משאר נשים כיון שאינה יכולה לתלות בבעלה וכמש"ל. ואם כונתו בנפצע האיש באופן שאינו ראוי לביאה. ומפני זה יש לחוש שתזנה אשתו א"כ היכי פשיט"ל שכופין להוציא משום שהוא מוזהר על הביאה. והא כל שאינו איש ואינו ראוי לביאה אינו בלא יבא. ולכ"ע אפי' קדש ולא בעל אינו לוקה ועיין בתשו' מהר"י בירב ז"ל סי' ב' ולהגאון מז"ה ז"ל בחק"ל א"הע סי' ז'. ותו ק"ל במ"ש דזה דלא כהרמב"ם ולא ידעתי אנה מצא ס' זאת להרמב"ם שאם נשא בהתר ושוב נפצע שאינו מוזהר על הבעילה אימור דשמעת ליה היכא דשייך בה קידושין ובעל ולא קדש דאינו לוקה. ואפילו בכגון דא נראה דאי פטריה ממלקות מודה הוא שהוא מוזהר עליה ואיסורא איכא ועיין בתשובתו שבס' פאר הדור סימן קמ"ו. אבל עכ"פ מודה הוא הכא שכבר היא מקודשת לו בהתר ולא שייכי בה תו קידושין שלוקה. הן אמת שמז"ה הגאון ז"ל בחק"ל א"הע סימן ח' והרב שורשי הים ז"ל בח"ב דס"ח נסתפק בזה. וכבר אני בעניי בספרי תעלומות לב ח"א א"הע סימן ל"ו העליתי דבכה"ג גם להרמב"ם לוקה כמתבאר מדבריו בפי"ב מהל' א"ב ה"ג ופי"ז ה"ו שבפירוש כתב שכל שאינה בת קידושין לוקה על הביאה לחודה. וכ"ש הכא שהיא בת קידושין וכבר היא מקודשת לו. ועיין עוד למז"ה ז"ל שם בא"הע סי' כ"ו. שוב ראיתי להחת"ס שם בסימן י"ט שכפל מ"ש בסימן טו"ב וסיים וז"ל אמנם נר"ל דודאי מודה הרמב"ם דכל ביאה אחר קידושין לוקה עליה עכ"ד וכן בדין שהרי אם קידש פ"ד ובעל לוקה על כל ביאה וביאה. והא ביאה שניה היא בלא קידושין אלא מאי אית לך למימר כיון שכבר קדמו הקידושין ואינו דרך זנות לוקה א"כ ה"ה בנסתרס אחר שנשאה. דאין לחלק בין קידושין בהתר לקידושי איסור דבין הרי ובין הכי היא מקודשת לו ואינו דרך זנות ותו מאי נפק"מ. ע"כ נר"ל נכון