שו"ת תעלומות לב חלק ב כג

דע"ה גבי ניקב דפשיט"ל שאינו מוליד. וכד אקשי ליה מההוא גברא דאוליד משני הא שלח שמואל לקמיה דרב ואמ"ל צא וחזר על בניו מאין הם ופרש"י זינתה אשתו. והשתא דפשיט"ל דאשתו זינתה והוו ודאי ממזרים איך קרי ליה בניו. והכי הול"ל צא וחזר על בניה או על הבנים. אלא מאי אית לך למימר דאשגרת לישן הוא כיון דאשתו ילדה. והא ודאי דלאו אבני מתא שריא להו אלא מצח אשה זונה היה לה לתלות בבעלה ע"כ קרוים בניו. וכן נמי בטור א"הע סימן ה' בדין ניקב הגיד שכתב הר"א ממיץ דפירוש פסול היינו הולד הנולד לו וכו' והכי הול"ל הולד שילדה אשתו כי לא לו יהיה הזרע. וכ"כ בפרישה שם הנולד לו פירוש מאשתו עי"ש והוא כיוין לזה. אלא דכיון דהדבר מובן מאליו לא קפיד בלישניה. וכן נמי בפרק עשרה יוחסין דע"ח ע"ב האומר בני זה ממזר אינו נאמן. וקשה מאחר שהוא ממזר איך קרי ליה בנו. וסבור הייתי לומר שהאמת שהוא בנו הבא מחייבי כריתות ובנו הוא וכן נראה שכיוין רש"י ז"ל לומר ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות והיינו שאשתו היתה ערוה עליו. וכ"כ הגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל מה"ב חאה"ע סימן ג' דע"ה אלא שקשה דרש"י פירש התם וז"ל ואפילו שניהם האב והאם אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר ע"כ הרי שגם רש"י מפרש ממזר מאיש אחר. ואולי לא פרש"י כן הכא אלא מפני שכאן לא אמר זה בני אלא על העובר שבמעיה. עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דמ"ש בני זה ממזר היינו מאיש אחר. ומוכרח שכונתו לומר בני שאתם מחזיקים אותו לבני וכמ"ש בס' המכריע סי' ס"ד ה"ד מז"ה הגדול שם. ואם כן לא ידעתי מה החרדה הזאת על הרב תם ז"ל שכתב האב וזרעו וכונתו היא לומר לפי מה שמחזיקים אותו העולם שזה האב וזה בנו. וזה פשוט מאד לא היה צריך הכתוב לאומרו אלא מפני שנתעצם מאד הרב יעב"ץ ז"ל לאשווי לרבינו תם ז"ל כטועה בדבר פשוט כזה ח"ו. ולא ידעתי מדוע מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ורבות היה לי להשיב בכעין לזה במה שהפלא את מכותיו להרב החסיד מתנגדא ז"ל אלא שאיני רוצה לצאת מכונת הענין. ומלאכתנו מלאכת שמים היא ולא באנו ח"ו להתנגד ולקנתר

תו אתא ואייתי לן שם בדי"ב ע"א דברי הראב"ד ז"ל ברפט"ו מהל' א"ב דדריש טעמא דקרא כמשה מפי הגבורה דאסור לפצוע לבא בקהל משום דמרבה ממזרים. וק"ל עלה דא"כ יאסר בגיורת ומשוחררת ובי"ש נמי יאסר בישראלית. ולשתרו כולהו באילונית זקנה ועקרה. ובא אל הישוב דאי הוה מותר בישראלית לא הוו פרשי מניה דאתתא בכל דהא ניח"ל. ומזנה ותולה בבעלה ולא ידעי אינשי וסברי דקמוליד ובניו כשרים נינהו. אך כשהוא צריך לחזר אחר גיורת ומשוחררת אינה יכולה לתלות בבעלה דמידע ידעי דפ"ד אינו מוליד ואמרי ודאי לאו בניו הם ופרשי מנייהו ולא אתו למטמעי בישראל אבל פ"ד בי"ש דקלא אית ליה משנולד ליכא למיחש למידי דניכר הוא לעולם. ומה שנאסר באילונית זקנה ועקרה משום דלא חילקה תורה וכו' עיש"ב ובעניותי אמינא פירוקא לא חזינא ושותיה דמר לא גמירנא. כי הוא ז"ל הבין שהראב"ד אתא למדרש טעמא דקרא שאסר פצוע כדי שלא תזנה ותתלה בבעלה ויתערבו ממזרים שאינם ניכרים בישראל וק"ל פ"ד בי"ש ותריץ דמידע ידעי ולא אתו למטמעי בישראל. ואם כיוין לזה הראב"ד ז"ל אינו טעם מספיק מפני שכבר ביארנו שיש פ"ד וכ"ש בי"ש שמוליד. ויש במינו שהוא ספק אפשר שיוליד אפשר שאינו מוליד. וקי"ל דאם הוליד הולד כשר דתלינן בבעל בכל מה דאפשר וכמו שביארנו לעיל. וא"כ מנא ידעינן האי פ"ד וכ"ש בי"ש מאיזה מין הוא י ואכתי יש לחוש שתזנה ותתלה בבעלה ולא ידעי אינשי ולא פרשי מנייהו. אטו גם בזה יאמר קלא אית ליה הא ודאי לא ניתן ליאמר אלא ודאי דאנן אחזקת בנות ישראל הכשרות סמכינן ולא חיישינן לזנות דא"א ולממזרות אלא אחר הבירור. וא"כ אדרבא מטעם זה הי"ל להתיר פ"ד בי"א דהוא ודאי שאינו מוליד והיא האשה יראה ומרתתא מבעלה ואינה יכולה לתלות בו. כי אף אם אינו ידוע וניכר לכל העולם. מ"מ הבעל הנ'נו יודע ומכיר נגעי עצמו ולא יהיה חוטא ולא לו לכסות על מומו ולתת לזרים חילו באתרא דלא ידעין ליה. והא ודאי שהוא יגלה קלונה ברבים בקנאתו קנאת גבר על כבודו וירושתו דכוותא דפ"ד בי"ש דלאו כ"ע ידעי ובקיאי במומו אם ראוי להוליד או לא ולכשיוליד ידרוש את ה' אם בנו הוא ומיוחס אחריו. או הילד איננו קרוי בנו אלא בנה וכ"ש הוא בבי"א שהוא אינו מסופק וגם היא יודעת שבודאי אינו מוליד. ודבר זה פשוט בעיני מאד עד שאני מחליט שהראב"ד לא כיוין לזה

ואנכי הרואה שהראב"ד ז"ל לא אתא למדרש טעמא דקרא כמו שהבין הרב ז"ל ואילך לשונו על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם בהלכה ב' בממזר שנשא בת ישראל שאם קדש ובעל לוקה ואם בעל ולא קדש שאינו לוקה. השיג עליו בזה וז"ל טעות גדול הוא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרינן בעל ולא קדש לוקין הנך פסולים דלא כתיב בהו אלא ביאה בלחודה לא כ"ש והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופ"ד כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה ע"כ הנה מבואר שכל עיקרו הוא בא לחלוק על הרמב"ם ז"ל דס"ל דאינו לוקה על ביאה בלא קידושין והרי הוא דן ק"ו מאיסורי כהונה. ואבע"א סברא שראוי לאסור ביאתו בישראלית גם בלא קידושין ובאקראי שמא תהר לו וירבה ממזרים בישראל. וסברה ישרה וטעם נכון הוא לממזר. אבל מינה תברה לגבי פ"ד וכ"ש בי"א שאינו מוליד בודאי וליכא חשש מזה. והטעם שנתן כדי שלא תזנה אשתו אינו טעם מספיק לאסור ביאתו בלא קידושין שעליה הוא דן. וקשה מאד לומר שעתה חזר לתת טעם למה נאסר פ"ד בקהל (וכמו שהבין הרב יעב"ץ ז"ל) כי מלבד שאין כאן מקומו דהכא איירי בממזר. ותו שהוא ז"ל בא לתמוה על הרמב"ם שפטרו ממלקות לבועל בלא קידושין. והכריח דלוקה גם בביאה לחודה ובבאו לטעם וסברה גבי ממזר שהוא מסתבר ונכון הוקשה לו דלטעם זה פ"ד וכ"ש שאינו מוליד לא ילקה בביאה לחודה. ואיך השיאו לדבר אחר לתת טעם למה נאסר מעיקרא לבא בקהל ומי בקש זאת מידו. עוד זאת שאם כיוין לזה איננו טעם מתקבל דמי לא עסיקינן דאיירי בפ"ד וכ"ש הראוים לביאה. וא"כ למה ניחוש שתזנה