שו"ת תעלומות לב חלק ב קנט

נתנה לקטנה והעדים מכחישים. הנה הגם שכתבנו שאינה נאמנת לו' לא הבנתי בנד"ד שאין רק ע"א כשר לכ"ע יוכל להיות שנאמנת. ועוד יש אמתלא לדבריה שהיתה טרודה עם הקטנה ובפ' שנתנתם כולם לקטנה. ואע"פי שהעדים מכחישים הו"ל ע"א בהכחשה (ד"ל ע"א) ואף גם זאת דהעד הכשר לא הזכיר הנתינה דאימור לא ראה הנתינה. ואף למ"ד דחוששין לקדושין בע"א בהא אימור דמודו (שם)

אתאן לסיפא. הנה ביארנו כמה ספיקי בעיקר הקידושין וחזקת פנויה מסייע לן והגם שהס"ס הוא בפד"ר וי"ס דלא חשיב אלא חד ספק. הנה מצינו לרבני אחרונים דעבדו ליה ומהריט"א שחשש להחמיר בס"ס דפד"ר אם לא בתלת ספיקי היינו משום שהספק היה נגד מרן (ומכללא פי' דברי מז"ה החק"ל מ"ב חיו"ד סימן א' ע"ד מהריט"א הנז'. ואייתי בידיה מ"ש הרב ישמח לב סי' ח' ע"ד מהריט"א הנז' וע"ד החק"ל ופלפל על דבריו (שם ג"ד ודל"א א') סיפא דסיפא חזר לקצ'ר את כל הספיקי הנופלים בנד"ז ואף להסוברים דצריך ג' ספיקי הנה אמור רבנן בכפילא. י ובענין הקול שיצא שמה בעיר מקודשת לא נתחזק הקול באופן דמותרת בלא גט (שם ב' ג')

סימן ב' שאלה א' שקידש נערה בשחוק ואחד מהעדים לא ראה נתינת הטבעת. והמקדש כששמע שמחויב לישאנה רץ אחריה וחטף הטבעת מידה והנערה לפי"ד אביה ואמה בת י"א שנה. תשובה כמה ריעותות בדבר א' נדון זה הוא דין מרומה והיה צריך הו"ד לעדים ורבו הסוברים דאם לא נחקרו עדותן בטילה וא"כ לכל הפחות הו"ל ס' מקודשת. עוד זאת שב"ד הדיוט מקבלי העדות לא קבלוה בפני המקדש והמתקדשת ורבו הסוברים שאינם יכולים לחזור ולהעיד דחיישינן לאחזוקי שיקרא. ב' שהעד לא ראה נתינת הטבעת וידוע מ"ש הרשב"א ראית נתינה ואף דהמרדכי כתב שאין לבטל הקידושין חלקו עליו רוב הפוס' מ"מ יצטרף ס' זה לשאר ספיקי. עוד בה שהעד השני מעיד שנתן ואמ"ל ונוכל לפרש שנתן ואח"כ אמר. ומסתברא הכי מדלא ראה העד השני דאי אמר מקודם היה העד מתעורר לקול דבריו לראות הנתינה וא"כ הו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ. ואף גם זאת דהכל היה בשחוק וק"ר והמקדש לא כיוין לקדשה שכשהוריעוהו שיש חשש קדושין רץ אחריה וחטף הטבעת ועוד הבת לא הבינה. ואף דקי"ל בלשון המורגל אינה נאמנת הנה זאת קטנה ולא נתפתחו עיניה נוכל להאמינה. ובהצטרפות שהיה בשחוק. ק"ר ודאי דספיקא הוי ורבו יתירה השתכחת שהבת קטנה והו"ל ס"ס ס' קטנה ואת"ל גדולה ס' לא הביאה סימנים עתה דנשתנו הטבעי' ואף דהרשב"א לא ס"ל ס"ס זה כבר כ' החק"ל דיחיד הוא בדבר ועוד יש ספיקות רבות וכולם מצטרפים להתיר (דל"א ג"ד דל"ב אב"ג) אגב אסיפא הבי"ד הרב כמהר"ח מימון ז"ל שהוסיף מדיליה עוד רעותא דהמקדש לא אמר מלת בזה רק הרי את מ"ל כדמ"וי ונכנס במחלוקת אי הויין ידים מוכיחות או לא והעלה דבודאי הבת מותרת בלי ס' (שם ד')

סימן ג' נוסח הקב"ע א' קידש בפני ע"א בזה"ל קחי אלו הצמידים קידושין שלך ואח"כ בפני עד שני שלא בפני הראשון הוציאה האשה הצמידים ונתנתם למקדש וחזר המקדש ואמ"ל קחי אלו קידושין. תשובה מהרב כמהר"ח הכהן נר"ו דורשין תחילות דלא אמר מלת לי דפסק מרן דאינה מקודשת ואף דהסכמת הפו' להחמיר היינו בדאמר לשון הקידושין כדתקנו חז"ל הרי את מקודשת. אך בנד"ד נוסף גם גריעות הלשון שאמ"ל קחי אלו קידושין שלך דמשמע שלך מק"ד. ומה שיש לפקפק בדברי העד השני דדבריו משמע להבא הנה הוא מעיד שהיא נתנתם למקדש. ואף גם זאת מדבריו משמע דנתן ואח"כ אמר והו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ. ובר מן דין בנד"ד ליכא אלא ע"א דהשני עדים לא היו במעמד א'. ואף דהסכמת הפוסקים להחמיר גם בע"א הנה בנד"ד שיש עוד ריעותות הרבה אין כאן בית מיחוש (דל"ג א"ב) אר"י עלה בהסכמה האי תנא דידן ההמ"ח נר"ו אישר וקיים את כל דברי הרב הפוסק. והוסיף מדיליה כי מלות אלו קדושין שלך או אלו קדושיך הם שם דבר ואין מתקדשת בהם (שם ג"ד)

סימן ה' שאלה המקדש בפני עדים שהם קרובים ז"לז בקורבה דאישות וקורבה דאם. תשובה הנה ידוע מחלוקת הרמב"ם ודעמיה אי הוי פסולייהו דאורייתא או דרבנן והגם דיש ס"ס ס' דאורייתא או דרבנן ואת"ל דרבנן ס' הלכה כמ"ד בדרבנן אינה מקודשת. אך כבר גילה דעתו מרן ז"ל דלא ניח"ל בס"ס זה (ויען שלא בירר השואל פסול העדים מה הוא לא החליט הרב דעתו בזה) (שם ד')

סימן ו' אגרת ששלח עט"ר תנא דבי אליהו יצ"ו לעי"ת קורפו יע"א אודות האיש אשר פגם את זרעו ונשא ממזרת והוליד ממנה בנות ויגבה לבו להשיאם לבנ"י אשר לא כדת (דל"ד אב"ג): הלכות גיטין

סימן א' שאלה איש שרוצה לגרש אשתו ראשונה בטענת כי יש לה חולי ונשים בקיא'ות בדקוה ולא נמצא לה שום חולי. תשו' ידוע מחלוקת ב"ש וב"ה בש"א לא יגרש אשתו א' אא"כ מצא בה ערות דבר וכו' ולא ביארו דבריהם אם מחלוקתם בזווג א' או בזווג ב' ומהש"ס והרמב"ם והרא"ש משמע דבזווג ב' והבי"ד הב"ח בזה ודקדק עליו עוד הבי"ד הב"ש בזה ופי' דבריו ואסף כל המדברים בפרט זה (דל"ה אב"ג) הבי"ד השערי רחמים ומה שהקשה על הג"פ וההמ"ח יישב כל תמיהותיו (שם ג) סו"ד תורה יוצאת שאינו יכול לגרשה בע"כ וחייב במזונותיה וגם עובר בלאו דלא יגרע כמ"ש הרמז"ל וחילק בדברי הרמז"ל דדוקא במורד שאינו רוצה לגרש הוא דעובר ופי' דעת מרן דלא ביאר חילוק זה דמורד (שם ד') חוזר וניא'ור כיון שהאיש עומד במרדו וימים רבים הניחה גלמודה כי מאוסה בעיניו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולהתיר לו לגרשה. ע"כ ראוי לב"ד לעשות ביניהם דרך בקשה ואם לא נתרצה אחר עבור זמן זמנם לפי ראות עיני הבדה"ץ יפייס את אשתו במתן דמים ויגרשנה (דל"ו א"ב): נוסח ההסכמה שיש בעוב"י טראבלס. בענין זה (שם ג'):