שו"ת תעלומות לב חלק ב קנח

זו אם חליצת האחרונה פוסלתה לכהונה. תשובה הביא מחלוקת הראשונה הרא"ש והרשב"א סברי דהיכא דבעיא כרוז אם חלצה נפסלה. והרמב"ם והרמב"ן סברי דמכריזין ומותרת ושקיל וטרי בסברותיהם (דכ"ד א"ב) עוד הבי"ד הלחם רב סי' ל"ג שתמה על הרא"ש והרשב"א מהא דהחולץ ונמצאת מעוברת מותרת לכהונה. וההמ"ח השיב עליהם וחילק דבבנה כרוך אחריה תו לא חיישינן לאיכא דלא שמע הכרוז (שם) עוד הבי"ד הלח"ר שפירש דברי הרמב"ם שכתב כל מי שאינה ראויה לחליצה אם חלצה לא פסלה. י ופי' הלח"ר דהיינו ע"י כרוז וההמ"ח כתב דנוכל לפרש דברי הרמב"ם בכמה אופנים (סי' ג') הביא מ"ש מהר"ש וירגא. הובאה תשובתו בהמבי"ט ח"ב סימן קל"ב דכיון דאשה זו בעיא חליצה ורק מחמת שצרתה חלצה ע"כ נפטרה היא מ"מ כיון שנחלצה נפסלה וההמ"ח דחה דבריו (שם ד'): הלכות קידושין

סימן א' שאלה אחד קידש לבתולה בפולים והקידושין יש בהם כמה ריעותות כאשר יבואר מהתשובה (דכ"ה א') תשובה הסעיף א' שנתן לה פולים ואמ"ל בטבעת הנה הא דתנינן כוס יין ונמצא דבש וכו' אינה מקודשת ה"ד אם לא ראתה אותו וכמ"ש הרא"ש והטור והש"ע. והנה הפו' הראשון הבי"ד הב"י שכתב ע"ד הטור אלו שהוא פשוט וכ"כ הרשב"א (אל"ף קפ"ו) ותמה על הב"י בזה. וההמ"ח פי' דברי הרשב"א והב"י (שם) הבי"ד הרב דינא דחיי דכתב דלהרשב"א בלא ראתה לא הויא מקודשת רק מספק ותניא דמסייע ליה להרב די השיב (שם ד') מתמיה ואזיל ע"ד הרב הפו' הראשון שכתב דזו שאומרת שלא הבינה מה אמ"ל ולא נתכוונה לקידושין דלא הוו אפי' ספק קידושין וההמ"ח תמה עליו דאיך נאמין דבריה. והגם דנתי פולים ואמר טבעת לא אמרינן דלהתלוצץ נתכוון. אכן השב"י ס"ל להפך ורבים אשר אתו ובנד"ד אומדנא דמוכח דלהתלוצץ נתכוון וגם מדברי העד משמע דמעשה שחוק היה. ואייתי בידיה הפוסקים שכתבו שהוא סניף גדול להתיר הקדושין כשהיה דרך שחוק. ובפרט דנד"ז דגם המקדש אומר דלא זכר ועוד יש ס"ס (דכ"ו)

סעיף ב' שאחד מהעדים הוא ב' ב"ב בקורבה דאישות עם המתקדשת י הנה פסק הרמב"ם המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין ודרבנן או ס' תורה קידושיו קידושין וכ"פ הש"ע ולהרי"ף אין קדושיו קדושין. ובקורבא דאם ואישות להרמב"ם הוי מדבריהם וחלקו עליו כל גדולי הראשונים. ובכן עלה בידינו ס"ס ס' הלכה כמ"ד דקורבא דאם ואישות דאורייתא. ואת"ל דרבנן ס' הלכה כהרי"ף והגם שהנוב"י כתב דהרי"ף יחיד הוא בדבר ואין זה ספק מצינו הר"מ ומרן בתשו' שכתב דהעיטור וקצת גאונים סוברים כהרי"ף. ואף דקבלנו הוראות מרן דפסק דפסולי דרבנן קידושיו קידושין מ"מ נוכל לעשות ס"ס זה כי אנו באים לדון גם בקורבא דאם דרבו הסוברי' דלהרמב"ם הוי דאורייתא ברם אחר הישוב אין לנו לעשות הדין ס"ס דהב"י א"הע סי' מ"ב הביא ס' הרי"ף וכתב דיש לסמוך ע"ז היכא שנשאת ואם לא נשאת צריכה גט. ומאחר דמרן גילה דעתו דאין לעשות ס"ס זה מי ירים ראש נגדו. באופן רובא דרבוותא סוברים דקורבא דאישות הוא פסול. מ"הת ואף לסוברים דלהרמב"ם הוי דרבנן. האיכא הרי"ף דס"ל דפסולי דרבנן אינם קדושין ואפי' הרמב"ם ומרן המצריכים גט הוא רק משום חומרא. באופן גם זו ריעותא מקרי להצטרף עם שאר ריעותות (דכ"ו ד' ע"ד דכ"ז אב"ג)

סעיף ג' שהמקדש היה שכור ולא זכר מהמעשה עד שהזכירוהו אחרים. הנה הרמב"ם פסק שכור קדושיו קדושין ואם הגיע לשכרותו של לוט אין ק"ק ומתישבין בדבר והנה במילת ומתישבין בדבר רבו הפירושים ונפ"מ חילוקים רבים ע"ש. ובענין הגיע לשש"ל פי' הרמז"ל בעושה ואינו יודע מה עושה ובכאן שהמקדש יש לו אשה ובנים בודאי דאם היה יודע מה הוא עושה לא היה עושהו. ואף אם לא נדון אותו הגיע לשש"ל מ"מ הגיע לעושה מעשים מכוערים שאם לא היה שכור לא היה עושה דיש מרבוותא סוברים דספיקא מיהא הוי. ואף כי לא יש עדות שהיה שכור הוא מודה ע"ע ומעשיו מוכיחין וגם העדים נראה שהיו שתוים גם הם (דכ"ז ד' דכ"ח א"ב) גם הריעותא שהעדים לא ידעו לכוין זמן המעשה דמידי פלוגתא לא נפקא (שם) ומ"ש הרב הפוסק הראשון שיש תקנה קדומה שלא יוכל לקדש בלי רשות ב"ד. הנה תקנה זו אינה אף סניף להתיר כי מתקני התקנה לא הפקיעו הקידושין רק עשו קנס למקדש ולעדים. וגם על פסול העדים שעברו על התקנה אין לחוש דלא הוזמנו לעדות ואימור לא שמיע להו הסכמה (שם ג') גם מה שאמרה המתקדשת שלא הבינה מה אמ"ל. הנה בלשון המורגל לקידושין לא מה מהימנינן לה (שם)

אתאן אל הריעותא שהמתקדשת קטנה. הנה על מספר השנים קשה לברר במדינות הללו ואף אם היה מתברר. עכ"ז בזמן הזה נשתנו הטבעים ואין מביאים הסימנים עד ט"ו שנים באופן יש לנו ס"ס ס' הגיעה ס' לא ואת"ל הגיעה ס' לא הביאה סימנים. ואף דהרשב"א מגמגם על ס"ס זה יחיד הוא בדבר ובנד"ד דיש ריעותות אחרות אפשר גם הרשב"א יודה (דכ"ח ד' ודכ"ט א')

נשובה אל הכחשות העדים. הכחשה א' שאחד אומר שהיו עומדים בבית שער ואחד אומר בפתח החצר מבחוץ זו לא מקרי הכחשה כי כאמר שחלוקים באגף אי כלפנים אי כלחוץ. גם הכחשה ב' שאחד אומר אמ"ל קחי ואח"כ נתן והשני מעיד סתם גם זו לא מקרי הכחשה ובפרט שהעידו זה שלא בפני זה. אך פרט זה יש בו נפקותא גדולה לענין דינא דלפי העד השני הו"ל שתיקותא דלאחר מ"מ (ואתיא מבניא פי' דברי הרב נדיב לב מ"ש בענין זה) והנה עדותו סובלת ב' פי' וכאן שדברי העד הא' מבוררין טרחינן לישב דברי העד השני כדברי הראשון ופלפל בדבר זה כיד ה' הטובה עליו (דכ"ט בג"ד)

עוד בה שהמתקדשת מכחשת העדים בב' דברים א' שאומרת שהקטנה בכתה ושאלה פולים והמקדש אמ"ל קחי ותני לקטנה ואדעתא דהכי קבלה ולא הבינה מה שאמ"ל. ב' שכל מה שקבלה