שו"ת תעלומות לב חלק ב טו

בהם שחין והמסה אותם או כרת האברים עצמם. ודבר זה מתבאר שפיר מכמה דוכתי שחסרון גמור באברי ההולדה גרע טפי מהיכא שבטלו האברים מעצמם והם קיימים אלא שחסר בהם כח ההרגשה. והרמב"ם ז"ל לא זו אף זו קתני. והחולקים עליו אם הם חולקים גם באירע חולי בגופו ובטלו האברים מאליהם. כ"ש שהם חולקים באירע בו חולי שחין וכדומה. ואם היה מקום למעט במחלוקת. היינו יכולים לומר כל בתר איפכא. דע"כ לא פליגי על הרמב"ם אלא באירע בו חולי שחין וכיוצא ששלט החולי באברי ההולדה והרי חסר ופצוע לפנינו. והוי כודאי סריס שאינו מוליד. אבל אם בטל כח הרגשת האברים מחמת שחלה בגופו והאברים קימים ושלמים לפנינו אין חסר בהם מאומה אימור מודה הרא"ש דכשר ל"בק. (ואולי הוא סומך בזה על גודל חכמתו ובקיאותו של הרמב"ם גם בחכמת הרפואה ואיהו קי"ל דהיכא שהאברים קיימים ושלמים אלא שבטלו מחמת חולי לאו פ"ד מקרי דכחישותא הוא דאית ביה בזקן וחולה והדר בריא ומוליד. והגם שהרמב"ם ז"ל כי אמרה למלתיה גם בהמסה אותם או כרתם החולי אמרה. כי היכי דלא לאפושי פלוגתא הוה אמינא דהרא"ש מודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא) ועיין להרב מהרי"ן ז"ל הו"ד בס' ברכי יוסף א"הע סימן ה' אות ח' וז"ל אפשר דאף הרא"ש שאסר מחמת חולי הינו כי יעלה הכור' באחד האברים משלש אלה אבל כל שהם קיימים אלא שאינו מוליד אינו בכלל פ"ד וכ"ש וכו' עי"ש כי אין הספר מצוי אצלי. אלא דפשט דברי הרא"ש והטוש"ע משמע דבכל גווני חולי פליגי. והטור שכתב ע"י רעם וכיוצא בו כשר. לא אתא לרבויי שחין שאינו כיוצא בו אלא ברד והדומה לו. ודבר זה פשוט והשכל מחייבו דהפוסל במחמת חולי ובטלו מאליהם. כ"ש שיפסול בנעשה מעשה באברים עצמם וכמדובר. לאחר זמן רב הגיע לידי ס' בשמים ראש וראיתי שם בכסא דהרסנא סימן ש"מ וראיתי לו שהאריך בזה ומתוך דבריו שם יש ללמוד למה שאנו עסוקים בו בזה אלא שאין הפנאי מסכים לעמוד על דבריו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה)

וסבור הייתי לומר שכוונת הלבוש היא בנולד כך ממעי אמו במכת שחין (וכדהוה בעי למימר הגאון יעבץ ז"ל בקונטריס בכונת הרמב"ם ז"ל והוה שפר קדמיה למימר שכיוון לזה בתוספת ויו כלומר שנולד ובהם שחין. ואולם הוא דבר שא"א לאומרו וקשה לשומעו וגם הוא ז"ל ראה בדוחק פירושו זה וכמו שנבאר לקמן בעה"י אבל הרואה יראה שאי אכשר להעמיס פירוש זה בדברי הלבוש כי מ"ל נולד פצוע ממעי אמו מ"ל נולד ובהם שחין הרי נולד פצוע מקרי. ואף אם השחין המסה אותם או כרתם אחרי גיחו מבטן אמו מי יחלוק לומר דלא מקרי בי"ש ובכגו"ד ודאי דלכ"ע בי"ש מקרי דבתר מעיקרא אזלינן. ואף אתמ"ל שחידוש הוא הא לא חידשוהו גדולי הפוסקים מרוב פשיטותו. ותו דכיוצא מברד ורעם קאמר שנעשה אחרי צאתו מרחם אמו. והא נמי דכוותה. ועוד שאם כיוון לזה הי"ל לפרש כדרכו בקדש. ולא לסתום את המפורש. סו"ד דבריו בזה נפלאו ממני. עכ"פ המובן מפשט דבריו הוא שאם נולד בהם שחין והמסה אותן וכו' דכשר לכ"ע ובהא לא פליג הרא"ש וטעמו אפשר דסובר דלא פליג הרא"ש אלא בחלה חולי חיצוני מחמ' גופו ונסתרס עד ש שבטלו האברים האלו לגמרי שהגורם לביטול האברים הוא דבר אחר. אבל אם נולד באותם האברים עצמם חולי שחין וכדומה כשר כיון שלא בא מחמת חולי אחר. וכן יש לדקדק מדברי הרא"ש שכתב אירע בו חולי לי (דמשמע חולי חיצוני בגופו) ונסתרס. וע"פ זה יבאו אל נכון כמה לשונות של רש"י הנראים כסותרים. (עיין ברש"ל פרק הערל ובב"ח סימן זה ובחק"ל מה"ב אבן העזר סימן ז"ך) והגם דאין זה מספיק לפי מה שביארנו שהבינו כל גדולי האחרונים ז"ל דבכל גווני חולי פליג הרא"ש ז"ל מ"מ כוונת הרב בעל הלבוש ז"ל נראית כן. וכל היכא דמצינן למעוטי במחלוקת ממעטינן והבוחר יבחר

סמוך לחתימה הגיע לידי ס"ה גנזי חיים להגאון שארינו ז"ל וראיתי שם במערכת הס' סל"ג שהביא דברי רבינו נתן בעל הערוך ז"ל שכתב באות ס' דסריס אדם הינו נחתך בי"א וס"ח שנסתרס ע"י קדחת וכו' ע"כ ותמה עליו כי זה הפירוש לא נמצא בגמ' כי לפי' הרמב"ם ורע"ב הם מפרשים שלא ראה חמה בכשרותו והריב"ש בסי' תי"ט מפ' ע"ש החמימו' ולפי' הערוך שהוא קדחת הוא שנעשה ע"י חולי אחר שיצא לאויר העולם וכו' עי"ש שהצ"ת. ואני אומר שאין זה תימה כי לשון ס"ח הוא לשון מושאל ומצינו ג"כ שנקרא כן אפי' שנעשה אחר שיצא לאויר העולם והזקין כדאמרינן בפרק הערל דע"ט ע"ב אין לך אדם שלא נעשה ס"ח שעה אחת קודם מותו ותו אמרינן התם כדע"ה ע"א ס"ח ס"ד. אלא הרי הוא כס"ח. והתם נמי פרש"י ס"ח בי"ש מחמת חולי ועיין בקונטריס אגרת בקורת בד"ה ע"ב. וכלל זה נקוט בידך שכל סריס שאינו בי"א נקרא ס"ח. ומכאן נראה שס' בעל החינוך להתיר בעל ידי חולי כס' הרמב"ם ז"ל ודעמי' ואין ספרו מצוי אצלינו לראות הדברים במקומם ז"ל ועיין במסכת סוטה דכ"ד ודכ"ו בפרש"י ודוק כי אין כאן מ"ל. ועיין להרב יעב"ץ ז"ל באגרתו בד"ז ע"ב שביאר פרטי דסריס והפצוע והכרות להיות בקי בהם ובשמותיהם ובתולדותיהם כיוצא בהם

ומעתה אבא נבא להשיב על דברי הרב יעב"ץ ז"ל באגרת בקורת שלו והן הראנו את כבודו ואת גדלו. באשר הרחיב פה האריך לשון בענין זה. ובכח פלפולו ועוצם חכמתו ויופי לשונו הממהר לדבר צחות. נטה מדרך גדולי רבני הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים בדין זה. ובפירוש שמועה זאת. והא ודאי שלענין דינא עם רוב בקיאותו וגודל חכמתו אין דבריו עומדים בפני רוב ככל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי אשר הבאנו דבריהם בכור הבחינה לעיל מזה. ונבאר עוד להלן ברצות ה'. ורק לצאת ידי חובת המפקפק ומערער בהוראה זאת בהשענו על אילן גדול ששרשיו מרובים הוא הרב יעב"ץ ז"ל. ובקוראו דלתים באגרת בקורת הזאת אשר בלשונו הזך ומדברו הנאוה מפליג ומגזים. ומפליא לעשות. לוקח נפשות ומושך אליו לבבות כל הקורא באגרת דברי אגרתו. מבלי בא עד חקר הענינים בירור הנדונות וליבון הסברות. והקורא המהיר ההוא תכף יחלוט כי תורת אמת היתה בפיהו וכן ראוי להורות.