שו"ת תעלומות לב חלק ב יא

מה"ב אה"ע סימן כ"ח דקנ"א ע"ג מ"ש בסברת בעל החינוך בסימן תקע"ה ועיין בחת"ס סימן טו"ב הבאתי דבריו לעילא והנמק"י והמאירי הסמ"ג והרמ"ה זלה"ה מגדולי הראשונים. והרע"ב הב"ח ורש"ל וב"ש וח"מ מהר"י בירב בעל תוספת יו"ט ומהר"ש ויטאל זלה"ה מגדולי האחרונים. והיד אהרן וברכ"י וחת"ס ומשכנות יעקב ובית אפרים ומהר"ח מוואלזין ורבני אינדירני והשואל ומשיב דהוו בתראי טובא ועמדו כולם על דברי האוסרים והמתירים והסכימו כולם לדעת אחד דכוותיה דהרמב"ם נקטינן כי הוא עיקר לדינא. ואם הם אמרו כן גם בארצות אשכנז ובמקומות דקבילי עלייהו לפסוק כס' הרא"ש. כ"ש לגבי דידן שקבלנו הוראו' הרמב"ם ז"ל אל כל אשר אמר כי הוא זה היכא דלא פליג עליה מרן הב"י ז"ל בפירוש. ואחר כל הכבוד הזה ודאי שהרוצה להחמיר ולעגן איש ישראל כל ימי חייו אינו אלא מן המתמיהין. ובפרט דהוי מלתא דלית בה תקנתא וכמ"ש הגאון חת"ס והרב בעל משכנות יעקב בתשובותיהם וכדבר האמור

ואם ראה תראה למהר"י אבאיוב ז"ל בתשובה הבאה בס' תומת ישרים סי' נ"ב וקכ"ה שהפריז על המדה ואחר שכבר נשא אשה וברשות בית דין אפילו הכי פסק להפרישו מאשתו. וגם הרב המחבר מהר"ר תם בן יחייא ז"ל שם בסימן נ"א ונ"ג ומהר"י דונדון ז"ל שם בסימן רי"ג שחלקו על מהר"י אבאיוב לענין ההפרשה. מ"מ לא עצרו כח להתירו לכתחילה כיעוש"ב הרואה שם בדבריהם. כי שלשה המה מטיבי לא עמדו על מנין המתירים הרבים ועצומים. ע"כ חשבו למשפט צדק דכיון דהרא"ש ז"ל בתראה ופירושו בדברי רש"י מחוור וכו' דנקטינן כוותיה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל אי הוה גלי קדמיהו כל להקת הפוסקים שרבו כמו רבו וסברי מרנן כסברת הר"מ במז"ל הפקיע ומומחה ובקי ברפואות כשמואל בדיני. ורבנן בתראי שהכריעו דס' הראש יחידאה ואין לסמוך עליה אפי' להחמיר במקום שאין בו תקנה. הא ודאי דכלהו הוו אזלי ומודו שיפה עשו אותו הב"ד היפה שהתירוהו לכתחילה. ויפה השיב מהרי"ד ז"ל שם בססי' רי"ג ויצא לישע לאותם המורים שסמכו על הרמב"ם וסיעתו והתירוהו. וכתב דכיון שהתירו לו ב"ד לישב עמה ושלא יגרשנה שמותר לו לבא עליה אע"פ שידע שרבים הם החולקים מה שאין כן האמת כמו שביארנו) על הרמב"ם ז"ל וסיעתו ואין לו להיות לבו נוקפו והביא ראיות לזה כיעו"ש ואם זה כתב הרב ז"ל בחושבו שרבו החולקים על הרמב"ם ז"ל. כ"ש בהגלות נגלות שס' הרמב"ם היא העיקרית ועליה סמכו רבים ונכבדים כמו שביארנו בודאי שגם ההוא יודה שיפה כחו של ב"ד המתירים לכתחילה

והנה הגאון מז"ה הגדול זלה"ה בס' חק"ל א"הע מה"ב סי' כ"ז הגם שהכריח שרש"י ז"ל ס"ל להתיר בע"י חולי כס' הרמב"ם ז"ל וכמ"ש רש"ל ז"ל ושם בדקל"ה ע"ג הביא דברי הפוסקים רבני אינדירני ז"ל שכתבו דרבו המתירים כס' הרמב"ם וכל האחרונים ז"ל הסכימו להלכה דכשר לבא בקהל אף דהוי מדי"ת ע"כ מ"מ כתב הרמ"ז ז"ל דמידי ספק לא נפיק כיעו"ש הרואה יראה שהוא ז"ל לא נשאל אלא לענין חליצה שהאח הגדול נעשה סריס ע"י חולי ויש לו אח קטן. דסמא בידה להמתין עד שיגדיל. וכיון שיש תקנה בחליצה כשרה לכ"ע. או להמתין לקטן עד שיגדיל וייבם שהוא בר הקמת זרע. ע"כ לא סמך על כת המתירים בנעשה ע"י חולי וכגו"ד ודאי דתורת אמת היתה בפיהו. שכל זמן שיש תקנה בדבר מי יעצור כח להכניס ראשו במחלוקת הפוסקים ז"ל להתיר לכתחילה. ואנו לא באנו לידי מדה זאת בנ"ד אלא מפני שהוא דבר שאין בו תקנה דהו"ל כדיעבד. כמו שרמזנו לעיל וכמו שנבאר עוד להלן ברצות ה'

וגם בנדון הפוסקים בס' תמת ישרים בתשו' הנז"ל שהחמירו בדבר לכתחילה. מלבד מה שביארנו שלא עמדו על מנין המתירים הרבים. מפני שדעתם היה נוטה דעכ"פ כיון שעבר ועשה אין כופין אותו להוציא אפי' אם רבו האוסרים עוד זאת אני אומר שאף מהר"י אבאיוב ז"ל שהחמיר מאד בדבר אפי' בדיעבד. הינו מטעם שנדונו היה שע"י אדם וחתך סכין נחתך הגיד. ובאופן זה יש מי שסובר דלכ"ע נפסל (ולקמן בע"הי בסימן שאחר זה נאריך בזה). ואולי שמפני זה הוא שנתעצם מאד להחמיר כי כך היה הנדון כמבואר בתשובתו בסימן כ"ב שכתב וז"ל נודע לי מדבריו גם מהרופא כ"ר אברהם העומד שם שנתעסק ברפואתו כי ע"י כוית אש וחתך סכין נחתך הגיד למעלה מהעטרה באופן שאמר לי הרופא הנז' כי לאחר קישוייו לא נתארך הגיד כרוחב ב' אצבעות ועל זה מנעתיו וכו' כיעו"ש. ומינה נשמע שאף הרבנים מהר"ר תם ומהרי"ד זל"הה שלא התירו בשופי וכתבו שראוי להשיאו עצה לישא גיורת הינו באופן דידהו. אבל אם היה האופן כנ"ד שנחתכה העטרה מחמת חולי ולא נגע בו יד אדם לחותכה בסכין אה"ן שהיו סומכים על המתירים אותו אפילו לכתחילה ונקוט מיהא דלדעתם ז"ל אפי' באותו נדון אם עבר ונשא גם אחר ההתראה שהתרה בו רב המקום ההוא מהרי"א ז"ל. ס"ל דאפילו הכי אין ראוי לכופו להוציא ויכול להיות עמה לשכב אצלה כהלכת גוברין יהודאין

וכן ראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סימן צ"ח שנשאל בניטלה ביצה אחת ע"י חולי ואייתי מחלוקת ר"ת ודעמיה ומחלוקת הרמב"ם וסיעתיה בע"י חולי וכתב דלכתחילה אין משיאין לי ישראלית אלא גיורת אבל אם נשא לא יוציא. כיון דאיכא כעין ס"ס ס' אם ניטלה ע"י אדם כשר. ואתמ"ל פסול דילמא ע"י חולי כשר ואפי' לס' המרדכי דאפי' בס"ס אזלינן להחמיר. בכגון דא הו"ל חומרא דאתי לידי קולא כיון דהו"ל גט מעושה לדעת רבוותא המכשירים את"ד הרי נראה שגם הריב"ל ז"ל סובר שאם כנס יוציא. ולכאורה היה נראה שלא כתב כן הריב"ל י"ל אלא בנידון דידיה דאיכא כעין ס"ס דהינו ס' ר"ת ודעמי' לענין ניטל' ביצה אחת וס' הרמב"ם וסיעתו לענין חולי. אבל בחולי לחודיה כנ"ד וכנדון הרב תמת ישרים ז"ל אימור מודה לס' מהרי"א ז"ל דכופין להוציא. אבל הא ודאי בורכא שהרי הרב ז"ל ביאר שיחותיו בפלוגת' דר"ת ודעמיה דכיון דרבו החולקי' עליו היה מקום לומר דכופין ע"כ הרי דאפי' בההיא פלוגתא דרבו החולקים על ר"ת אפי"ה כתב דהיה