שו"ת תעלומות לב חלק א צט

בבחור אחר שנשתכר הרבה מאד. ובתוך שכרותו שתה סם המות רועץ והערה למות נפשו. וכאשר פג שכרותו וראה את עצמו בצרה צרורה כי באו המים המאררים בתוך לבו לצבות בטן צעק אל הרופא להצילן מרדת שחת. ובכה והתאבל והתודה את חטאתו אשר חטא על הנפש. ובאותו יום נלב"ע. ומע' המורים הע"י גזרו אומר שלא לרוחצו ושלא להתאבל עליו. גם מנעו את אביו מלומר עליו קדיש והשכבה והדלקת נר ולעמוד עליו בשורה וכיוצא. ויהי העם כמתאוננים על הרואה זאת כי לפי הנראה אין לה מקום לפי דין תו"הק שת"ת. לכן שמתי פני קמיה דיקר אורייתיה להודיענו שורת הדין ואתו הס"ר ושכמ"ה

תשובה גם אנכי שמעתי את נאקת בני ישראל ותלונותם אשר הם מלינים על המורים לצדקה הע"י כי שבקו למהימנותייהו לאסור איסר כל כבוד החיים אשר הם חיים עדנה וגם את המת הבחור עשו אתו כלה ונחרצה והפריזו על המדה בלי ספק. כאשר הורה גבר רב רחומאי השואל הי"ו במיעוט שיחת בשאלתו אשר היא חצי תשובה. אבל חשבתי דרכי שלא להשיב ע"ז בתר דעבדו עובדא ומאי דהוה הוה. ויה"ר שלא יבואו בני ישראל לידי כך ולא נצטרך ללמד למקום אחר. אכן יען אבי הבחור הקלוי באש מתוך האש הגדולה. שאול שאל האיש האם יוכל לומר קדיש עד תשלום השנה וגם לעשות השכבה לנפש המת כנהוג והוריתי לו שכה יעשה וכה יוסיף כל מה שיוכל לכפר על הנפש המת עודנו באבו. אולי ישוב ה' וריחם כרוב חסדיו ויחסהו בסתר כנפיו. לכן זאת חובתי לברר וללבן כי צדקתי בשופטי. ואגב אורחין נברר כל פרטי הדין אחת לאחת בסעיפים ברורים

הסעיף הא' הוא לברר אם המאבד עצמו בשכרותו יש לו דין מע"ל כהלכתו אם לא. והנה בעירובין דס"ה ע"א א"ר ששת משמיה דראב"ע שיכול לפטור את כל העולם מה"ד מיום שחרב ב"המק משום שנא' ושכורת ולא מיין. ואסיקנא בגמ' שאם לא הגיע לשכרותו של לוט מקחו מקח וממכרו ממכר ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו וכו' אבל אם הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלם ע"כ וביאר הטח"מ סי' רל"ה מהות שכרותו של לוט דהיינו עושה ואינו יודע מה עושה. ומהריט"ץ בסימן רי"א הוסיף לומר דכל שזוכר אחרי כן מה שעשה בשכרותו לא מקרי הגיע לשכרותו של לוט עי"ש ולא ידעתי מנא ליה דאימור כי אף שבשעת מעשה לא ידע מאי קעביד מ"מ מדכר דכיר. והגם שמפשט הכתוב נראה דלא ידע בשכבה ובקומה וגם לא זכר ביום ההוא מה שעשתה הבכירה. דאם זכר את כל הנעשה לא היה משתכר גם בלילה השנית. זה אינו שהרי בהוריות ד"י ובנזיר דכ"ג אמרו שלשם עבירה נתכוון משום דכבר ידע בקומה של הבכירה ואפ"ה שתה בפניא אחרינא א"כ אין מכאן ראיה שלא יוכל לזכור מה שעשה בשכרותו ואל תשיבני דא"כ למה צריך נקוד על ובקומה להשמיענו דבקומה ידע תפוק לי שיזכור אחרי כן גם זה אינה תשובה דבלוט שאני דהוו תרתי לריעותא דהוה שכור וישן. לזה בא להשמיענו דבקומה כבר נעור משנתו ודוק היטב כי קצרתי. וכדמות ראיה יש להביא מההיא דפ"ק דמגילה דקם רבה שחטיה לר' זירא ולמחר בעא עליה רחמי ואחייה. ומפשט הסוגיא מובן שלא היה איש אחר אתם בבית בזמן דשחטיה לר"ז שאם היה שם איש או אשה ודאי שלא היו מניחים אותו לעשות כן. אלא ודאי כי יחידים היו. ולמחר כאשר זכר מעצמו המעשה שעשה נתן נפשו עליו לבקש השתנות מעשה הטבע ולהחיות אותו. ופוק חזי כמה שכורים שבשעת שכרותם לא ידעי מאי קעבדי. וביום הם בושים מעצמם על המעשים שעשו. סו"ד לא מצאתי סמך וסעד לדברי מהריט"ץ ז"ל ועכ"פ אין ראיה לנ"ד לומר שלא הגיע לשכרותו של לוט דע"כ לא קאמר הריט"ץ ז"ל אלא בדבר שעושה לאחרים דא"א שיזכור מעצמו. אבל אם חבל בגופו ובפרט כגון נ"ד ששתה סם המות והוא מתהפך בחבליו שודאי שהחבלה עצמה מעוררתו ומביאתו לזכור מה שעשה

ואעיקרא י"ל דלא דמי נ"ד לאותם הנדונות של הפוס' ז"ל שפסקו דבעינן שהגיע לשכרותו של לוט. דהכא שאני שמבואר במס' שמחות והרמב"ם והטור ז"ל והש"ע בסי' שמ"ה כי כדי לתת לו דין מאבד עצמו צריך שיהיה לדעת. וכל שלא לדעת אף אם לא הגיע לשכרותו ש"ל אפשר דלא דיינינן ליה כדין מ"ע. וראיה מקטן המאבד עצמו שפסק הש"ע שם דהוי כגדול שלא לדעת. ושכור ודאי שלא לדעת מקרי. ואף אם אמרו שם בברייתא דכל שלא הגיע לשכרותו ש"ל אם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו היינו משום דגבי שאר עבירות לא בעינן שיהיה לדעת. משא"כ הכא דגלי מסכתא דבעינן לדעת וליכא. עכ"פ אין בנו כח למעבד עובדא מסברא דנפשין כל שלא נמצא מבורר בפוס' ז"ל אלא שצריך להתיישב היכא שאין בירור אם הגיע לשכרותו ש"ל אי מסתמא תלינן למימר דודאי שהגיע לאותו שכרות כדי שלא לאחזוקי אינשי ברשיעי דהגם דלענין אבלות איכא למימר שוא"ת עדיף. מ"מ היכא דנפיק מינה חורבא שאין מתעסקין עמו וכיוצא ועבדי קלנא לההוא גופא. איכא למימ' דתלינן להחמיר ומספקא אין מוציאין האדם מחזקת כשרותו. וכן ראיתי להרב מעשה אברהם ז"ל בחיו"ד סימן ס' שהעלה כן. אלא שבסו"ד חזר בו ממה שראה כתוב להרב ב"ח בתשו' סי' ס"ב דע"כ לא אמרינן שאם הגיע לשכרותו ש"ל שהוא פטור אלא להני דחשיב בברייתא וכו' אבל לגבי נזיקין שהזיק את אחרים חייב שהיה לו להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים ע"כ ומינה דן שאפי' שכור שהגיע לשכרותו ש"ל דיינינן ליה כדין מע"ל כיון שהיה לו להזהר מתחילה וכו' עי"ש ולפ"ז לכאורה אזדא ליה כל האמור בענין

אלא דאחר ההתבוננות הרואה יראה שאין אלו אלא דברי תימה. שהרי מפורש בברייתא שם בעירובין שאם הגיע לשכרותו ש"ל אפילו עבר עבירה שחייב מיתה אין ממיתין אותו ואין מלקין אותו. ואם איתא לדברי הב"ח כמו שהבין הוא ז"ל בדעתו. למה יהיה פטור מכלם ואם בא על א"א או רצח את הנפש שחייב מיתה איך יפטרהו שכרותו ש"ל כיון שהוא גרם לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי הא פטור מכלם ואנוס הוא ורחמנא פטריה. וכן מפורש בסוגיא דנזיר שם על מה שדנו ללוט שלשם עבירה נתכוון פריך הש"ס והא מינס אניס וכו' ומדברי הרב ב"ח בתשו' הנז' לא תברא כלל דהרב ז"ל לא אמרה אלא לגבי נזיקין דכיון שהי"ל להזהר מתחילה שלא להשתכר ולא יזיק ממון אחרים ולא גרע מישן דחייב. אבל בפירוש כת' הרב דלגבי מקח וממכר ומיתה ומלקות פטור כיעו"ש ואם עבר