שו"ת תעלומות לב חלק א ק

עבירה שחייב מיתה אין ממיתין אותו כ"ש דלא עברינן קלנא לגופיה כשחבל בעצמו והבה"ג כת' דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ועיין הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שי"ד ודוק שם. ולעיקר הדין הגם שאין ראייתו מכרעת מ"מ לענין מעשה צ"י ובירור. ועיין להר' חתם סופר בחיו"ד סי' שכ"ו שכת' וז"ל לא מבעיא בדבורא בלא מעשה דל"ח מע"ל אלא ה"ה נמי במעשה גמור כגון שראינוהו חנוק וכו' שהרי זה בחזקת שאבד עצמו אבל מ"מ שלא לדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא וכו' וכה"ג סיבות המתהפכות עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה וכו' וזולת זה אנו תולים או שלא איבד עצמו או א"נ איבד עצמו מ"מ היה שלא מדעת עכל"ה דוק בדבריו ותמצא שיש לדון לנ"ד והמעיין יבחר. ועיין פתחי תשובה שם בסימן שמ"ה מ"ש בשם ס' אבני שוהם סי' מ"ד

הסעיף הב' לבאר במ"ל אם מהני תשובה וחרטה כדי להתעסק עמו ככל ישראל הכשרים. ראיתי בזה להר' מטה שמעון בח"ג בקונט' מירא דכיא בסי' ט"ו שכ' וז"ל ובעיקר הנדון איכא לספוקי דע"כ לא מצינו דין מע"ל אלא בנפל ומת. אבל בנ"ד שאכל סולימאני (הוא ס"המ) ותכף לאכילתו חזר בו ובקש רפואה למחלתו אימור דעשה נמי תשובה ואין לך דבר שעומד בפני התשובה וא"כ נמחל לו עון זה. וכעת לא מצאנו שום גילוי בדברי הפוס' ומסתמא משמע דלא שנא ואין בידינו להכריע את"ד. והגם שמדבריו נראה שלא נתברר שעשה תשובה אלא דמסתמא אמרינן שעשה נמי תשובה. ואולי דאי הוה איתבריר לנו שעשה תשובה דהוה מהני ליה שלא לדונו בדין מע"ל. וכדפסיק ותני שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אלא שמסוף דבריו שכ' וכעת לא מצאנו גילוי ואין בידינו להכריע. משמע דאפי' נתברר שעשה תשובה דינא הכי כיון שלא ביררו הפוס' בעשה תשובה דנפטר מן הדין. ועיין זרע אמת ח"ג סי' קנ"ז ועיין למהרד"ך בית י"א וכן ראיתי להר' צפיחית בדבש ז"ל בסי' ס"ז שהאריך להוכיח דלא אהני ליה התשובה לפוטרו מדין מע"ל וארכבא אתרי ותלת טעמי. והאף אמנם שיש לי להשיב על הטעמים ההם. מ"מ אשינוי לא ניקום ונסמוך למעבר עובדא וכבר גברא רבא אמר מלתא דכיון שלא בא מבואר בפוס' אין בידינו להכריע ועיין להגאון החסיד שארינו ז"ל בס' חיים ביד סי' ק"י שהעלה להלכה ולמעשה דכל שהתודה ועשה תשובה שיש לעשות לו כל דיני האבלות זולת שלא להספיד בקינות וגם בקריעה וברכה דהיינו בלי ש"ומ אבל שאר ענייני האבלות בז' ימים ולהתפלל ג' תפלות וקדיש וקדושה ולימודים והבראה וכיוצא עושים יעוש"ב והיא הכרעה אמיתית ומספקת לפו"ד. כי רוב דברים הללו עבדינן ליה אפילו במע"ל גמור וכמו שאבאר בס"ד. ועיון להר"הג מו"הר שארינו כמהר"מ חזן זלה"ה בספרו הנד"מ כרך של רומי סי' י"ד שהביא דברי המט"ש הנ"ל והאריך לבאר כי דינא יתיב שאם עשה תשובה דמהני ודאי לפוטרו מעונש מע"ל ומה שלא ביארוהו הפוס' הוא לרוב פשיטותו ובפרט שכבר פרשוהו בחמור ממנו ושם עמד על תשובת הזרע אמת בח"ג הנז"ל וסתר ראייתו שהביא מהרוגי ב"ד בטוב טעם. ודבריו נכונים ואמתיים למעיין בם

הסעיף הג' אם צריך בירור בעדים כשרים ע שעשה תשובה. התשובה לזה כבר מבואר בתשו' מירא דכיא שהבאנו בסעיף הקודם דהתם לא היה שום עד איש או אשה שמעיד שעשה תשובה אלא דכיון שראינו שחזר בו ובקש רופא לרפאותו ממילא אמרינן שעשה נמי תשובה. והטעם ברור דכל זמן שלא ראינו שמה שאיבד ע"ל היה להכעיס את הבורא אלא עשה כן מתוך צרה או שכרות וכדומה. מסתמא אמרינן שעשה תשובה כדרך כל המומתין המתודים. כ"ש הכא בנ"ד שכל ב"ב מעידים ונשבעים שהתודה את חטאתו ועשה תשובה כראוי בודאי דמהימני אפילו שקרובים אליו. כיון דלית להו הנאה בזה שכל דבר שהוא כבוד לחיים עבדינן ליה בלא"ה. והרי אם הוא אומר שעשה תשובה מהימנינן ליה אף שהוא קרוב אצל עצמו. דכל דבר שהוא בינו לבין קונו אדם נאמן על עצמו כמבואר בריש פרק אמרו לו. וע"כ לא בעינן עדים כשרים להחזירו לחזקת כשרותו אלא היכא שעבר עבירה בעדים כמ"ש הרדב"ז בחדשות סי' ק"ם אבל בכגון נ"ד דליכא עדים ששתה ס"המ אלא שמפיו אנו חיים שאמר כן לקרוביו. ודאי שגם לענין התשובה נאמנין הם קרוביו ועיין להרא"ש ז"ל בחי' לפ' ואלו מגלחין. ועיין כרך של רומי שם דנ"ג ע"ב ואולי היה מקום לפוטרו מדין מע"ל לגמרי מטעם זה. דע"כ לא מצינו דין מע"ל אלא בראוהו עדים שנפל ומת כמבואר במסכת שמחות ובטוש"ע יו"ד סי' שמ"ה וכ' הב"ח משם רש"ל דבעינן ראוהו עולה ונפל ומת. אבל היכא שהוא אומר ששתה ס"המ מאן לימא לן שיהיה נאמן להשים עצמו רשע. ולא אטפל בזה כעת כי אין הפנאי מסכים. ועיין להר' כסא אליהו בחח"מ סי' ל"ג אות ז' ועיין פחד יצחק אות מ' ערך מאבד ודון מינה. וכדמות ראיה נר"ל שהוא נאמן על עצמו לומר שעשה תשובה ממ"ש הרב זרע אמת בח"ב סי' קמ"ב במי שהמית עצמו מיראה מיצרו שיעבירנו על דתו שכ' דלא דיינינן ביה דין מע"ל כיעו"ש והתם ודאי שלא היו עדים בדבר כי דבר זה הוא מסור ללב אלא שמפיו אנו חיין ומהימנינן ליה ולא אמרינן כי כדי להקל מעליו עונש מע"ל אמר כן כי אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה ודוק

הסעיף הד' אי המע"ל צריך התראה או לא. והנה מהר"י וויל ז"ל בתשו' הבאה בתשו' מהר"מ מינץ ז"ל סי' ק"ו כתב וז"ל ולא הוי איבד ע"ל אלא בקבל התראה ואמר ע"מ כן אני עושה כמ"ש האשרי וכמ"ש במכתבך עכל"ה מבואר יוצא דלא דיינינן דין מע"ל אלא אחר ההתראה. אך סברא זאת לא מצאנוה בשום אחד מהפוס' ז"ל גם הרא"ש ז"ל בשלהי מ"ק שהביא הך ברייתא דמס' שמחות לא הזכיר לשון התראה כלל. והוא ז"ל כתב על דין זה כמ"ש האשרי וליתא. אך נראה שלמד כן ממ"ש הרא"ש ז"ל שם בפ' ואלו מגלחין וז"ל הצ"ל כתב ר"מ ששמע משם הר"י ז"ל לענין קריעה כי באדם רשע וחשוד אין אדם חייב לקרוע אלא אדרבא יש לשמוח דכתי' באבוד רשעים רנה וכת' ולא נהירא לי דאמרינן בפ' האורג למה זה דומה לס"ת וכו' ופירש"י ואף נשמתו של ישראל דומה לו שאין לך ריק שבהן שאין בו תורה ומצות. ונ"ל שחייב לקרוע על הכל חוץ מעכ"ום שכל המודה בה ככופר בכל התורה או אם עבר על אחת מכל מצות שבתורה להכעיס עבריין הוא והיינו דתניא במס' שמחות הפורש מד"ץ אין מתעסקין בו בכל דבר וכו' שנא' הלא משנאך ה' אשנא והאי קרא מייתי ליה בפ' כל כתבי גבי מיניכו בפ' נגמר הדין נמי תני יכול וכו' ומסיק דל"ש מת