שו"ת תעלומות לב חלק א צו

להרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב דקמ"א ובס' בית אפרים ח"ב א"הע סי' קל"ג

והנר"ל ליישב לזה הוא דטעמא דת"ק דר"י דלא עביד הך ס"ס ביצאת מלאה וחוששת ה"ט דכיון דיצאת מלאה והוחזקה קצת ליבום מעלה עשו ביוחסין שלא להתיר לכתחילה בס"ס מעין למ"ש בעדויות פ"ח מ"ג גבי אלמנת עיסה ועיין להגאון מר"ז בחק"ל חיו"ד ח"א סי' פ"ט. ובכן תורה יוצאה דלעולם מיעוט נגד רוב חשיב ס' כההיא דרשב"י ביבמות דס"ז אלא דביוחסין חששו אפי' למיעוטא. ואל תשיבני דמנ"ל לחלק בין תרומה ליוחסין וכי אתמר הא הוא ליוחסי כהונה. דהא איתא ביבמות דס"ט עלה דההיא מתני' דתני ומפרישין אותם ג"ח שמא מעוברות הן וקאמר תלמודא התם דליוחסין חששו לתרומה לא חששו והנה י"ל התם במאי דמקשה תלמודא וליחוש שמא עיברה כדתנן מפרישין אותם ג"ח וכו' ומשני ליוחסין חששו וכו' ומותיב עלה ולתרומה לא חששו והתנן הז"ג וכו' אסורה לאכול בתרומה ומאי מק' הרי שמא עיברה הוי כשמא מת דל"ח כמ"ש התוס' והרא"ש בקידושין דמ"ה דשמא קידש ל"ח שמא יקדש חיישינן וגם הרמב"ן והנמק"י בחי' ליבמות כתבו דשמא הפילה ל"ח שמא תפיל חיישינן אבל בתרומה דהחשש הוא שמא ימות חיישינן ועתה ראיתי להגאון הרמ"ז בחק"ל חא"ח סי' ק"ג ובחיו"ד ח"א דקס"ב וקפ"ב שהאריך בזה עיש"ב. ותו ק"ל במאי דמק"ל ולתרומה לא חששו והתנן הז"ג וכו' ומשני בנישואין חששו וכו' ואמאי לא משני דהתם בהז"ג הוי ס' אחד ומשו"ה חששו אבל כאן שהם ב' ספקות ס' מעוברת וס' בן קיימא כמ"ש בירושלמי עלה דרשב"י דזכרים יאכלו מטעם ס"ס. דכאן ודאי דחשבינן ליה ס' מעוברת כיון דלא היה כ"א ביאה אחת ונימא דמשו"ה לא חששו. אם לא שנאמר דהו"מ לשנויי כל הני שינויי אלא דעדיפא מינה קמשני. דהיא גופא ק"ט בההיא דמפרישין אותה ג"ח שמא מעוברות הן. ואמאי הא הוי ס"ס ס' מעוברת וס' תפיל או כבר הוא נפל. אלא מוכרח דליוחסין חששו אף בב' ספקות. והכא לא חששו משום דהוי ס"ס ובזנות וכן בההיא דרשב"י דזכרים יאכלו מטעם ס"ס ובהז"ג שאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהוי ס' אחד. ועדיין צ"י בזה ועיין בתשובת הרשב"א סי' ת"א ובכנ"הג א"הע סי' ס"ח: סימן כ"ז

ס"ס ס"ת שנמצא בו פיסול ונגנז בצד ההיכל וברבו' הימים נתערב באחרים ואינו ניכר מי הוא הפסול. עיין להרב בית לחם יאודה חיו"ד סימן רע"ז (כעת אינו מצוי אתי) שכתב דיש להתיר מטעם ס"ס ס' אינו הפסול. ואת"ל שהוא זה שמא אין הטעות בזה החומש ע"כ ודבריו נכונים ואין לומר דהוי דבר חשוב ולא בטיל כמ"ש ביו"ד סי' ק"י דהא הפסול אינו חשוב וכמ"ש בס' יד אליהו סי' פ"ח והגם שהרב חתם סופר ז"ל בחיו"ד סי' רע"ז חלק על הרב יד אליהו בזה. מ"מ לא יהי אלא ס' אי הוי דבר חשוב כבר כתב רמ"א שם בסי' ק"י בהגה ס"א דהא דדבר חשוב אינו בטל אינו אלא מדרבנן ואזלינן בספקא להקל וכתב הש"ך שם בס"ק יו"ד דאם יש בו ספק אם הוא דבר חשוב או לא אזלינן להקל כמ"ש רמ"א בסי' ק"א ע"כ ועיין בס' בנין ציון הנד"מ שהאריך הרב המחבר גאון יעקב נר"ו בסי' י"ג וי"ד להשיב על דברי הרב חתם סופר עיש"ב (ובהגהותי בס' ישרי לב חיו"ד אות ס' ס"ב נדפסה הגהה זאת בטעות כמובן:) סימן כ"ח

עובדא הוה בראובן שנזדמן בבית שותפו הגוי בחופת בנו ואכל מלחמו ובשר מבשרו בהעלם דבר ולא שת לבו לשאול אם נעשה בכשרות. ושוב פשפש במעשיו והיטב חרה לו ע"ז והלך אצל חכם ולימדו דעת ודרך תבונות והתחיל לסגף עצמו כאשר הורה חכם. והגוי שותפו הלך ברג'ש ויאמר מר אליו מדוע פניך רעים הגידה נא לי. ואם אתה חושש על שאכלת אצלי. דע לך כי לא בא מאכל איסור אל פיך כי פ' ופ' היהודים הכשרים הם הביאו הבשר ובשלו בכליהם כדת משה וישראל. וכן נתברר לראובן כי הכל נעשה בכשרו' בלי שום ספק. ועתה לשאול הגיע כי עכ"פ חייב סליח' וכפרה על כי לא היה לו ידיעה בתחילה כי בכשרות נעשה. או כיון שנתברר שלא אכל איסור לא בעי כפרה. ויבא שכמ"ה

תשובה נראה פשוט שחייב לבקש סליחה וכפרה על כוונתו לאכול בבית הגוי קודם חקירה אם נעשה בכשרות והוא לא ידע ואשם ואמינא לה ממ"ש במס' קידושין רפ"א ע"ב ר"ח הוה רגיל כל יומא דהוה נפיל על אפיה וכו' יומא חד שמעיה דביתהו אמרה וכו' כי אתא לביתיה הוה קשגרא דביתהו תנורא סליק ויתיב בגויה אמ"ל מאי האי אמ"ל הכי והכי הוה מעשה אמ"ל אנא הואי אמר אנא מיהא לאיסורא אכווני כל ימיו של אותו צדיק וכו' ע"ש הנה מבואר דאף דאחרי כן נתוודע לו שלא חטא ובכל זאת היה מתענה כל כך סיגופים. א"כ הכא נמי דכוותה. אלא שיש לדחות דהתם לא נתברר לר"ח בבירור גמור דדביתהו הוה אלא מפי אשתו שאמרה אנא הואי. ואולי נכנס ספק בלבו שכדי להצילו מהמיתה אמרה כן וע"כ היה מסגף עצמו כל כך. ועוד דהתם עכ"פ כיוין לאיסור ודאי וכמ"ש אנא מיהא לאיסורא אכווני. משא"כ הכא בנ"ד שמעיקרא בשעת אכילתו לא אכל איסור ודאי שהרי לא ידע שהיה מאכלות אסורות. וגם כי נתברר לו מפי ב' עדים כשרים שהתר הוה. ועיין בס' פתח עינים בחי' למס' נזיר דכ"ג

וכן ראיתי להגאון מז"ה הגדול זלה"ה בחק"ל יו"ד ח"א סי' קכ"א שהקשה ע"ד הרב צמח צדק ז"ל שכתב בסי' ס"ט דמי שאכל או עשה ספק איסור ושוב נתברר דלא היה איסור דאפי"ה חייב סליחה וכפרה ואייתי ראיה ממאי דאמרינן שם בקידושין ע"פ אשה הפרם וה' יסלח לה מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והיתה שותה יין שצריכה כפרה ע"כ וע"ז תמה מז"ה הגדול ז"ל דהתם כי קעבדא אינו ספק איסור אלא ודאי איסור וע"כ בדין הוא שתהיה נענשת עכ"ל והוא ז"ל הביא ראיה לסברת הצ"ץ ז"ל ממ"ש התוס' במס' ביצה ד"ה אורח דמשמע דאף אם בשעה שאכלו לא היה אלא ספק איסור ואח"ך נתברר שהיה היתר חייב סליחה וכפרה. והיא ראיה מהימנא אימתני ותקיפא. ובח"ב לחיו"ד סי' ז' הביא נמי ראיה מדברי הזו"הק ד"ח ע"ב בהקדמה ומעין