שו"ת תעלומות לב חלק א צב

כי האי לא חיישינן ומותרת לשוק. ועיין בטוש"ע א"הע סי' קנ"ז ומה שיש לעמוד בדברי מרן הש"ע בא"הע שם עיין לקמן בחא"הע: את זה כתבתי בחדש כסליו ש' תרכ"ט

וטרם בואי לפרק נגמר נשבה ארון הקדש הגאון מז"ה ח"ד בדרא זלה"ה והן אני נשארתי לבדי נשפך לארץ כברי וגלה כבודי ותלאות הזמן נשאו את רדידי דין גרמ'א שלא גמרתי ענין זה כאשר עם לבבי והן עתה חפץ הייתי לחזור על לימודי. ואולם רוב הטירדות ועול הצבור והיחיד לא נתנוני השב על הענין. והנה האיר אל עבר פני האי ספר"א דמאריה טב הנד"מ כפי אהרן ושם ראיתי להרב המופלא המחבר ראב"ד מקודש כמוהר"א עזריאל נר"ו בחיו"ד סי' ד' שהאריך הרחיב בסוגייא זאת דמס' יבמות לא הניח פינה וזוית וחפץ הייתי להשתעשע באמרותיו כי נעמו. אכן כבר מלתי אמורה כי לא אני בן חורין כעת וגם כי אני טרוד בהדפסת ספרי זה ושמעתתא בעיא צילותא ולמגמר מעתיקא קשה מחדתא

זו בלבד אשימה עיני במה שתמה על דברי מורי הגאון אבי אבי ר"ל זצוק"ל במה שהשיב ע"ד הרב מהרי"ל נר"ו בס"ה נדי"ל שם על הראיה שהביא מהריה"ל הי"ו ממתני' רפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י וכו' כתב עליו וז"ל ראיה זו איני מכיר וכו' ע"ס הלשון ודברים אלו נאים וראוים וכו' אכן על הקושיא החזקה שהק' מהרי"ל יצ"ו אח"ך דר"ש דפליג התם ואמר ר"הר מפסקת אמאי לא פליג גבי יבמות והשיב ע"ז וז"ל גם בזה לא צדק דמאחר דפי' הר"ש והרמב"ם בדעת ר"ש דאמר ר"הר מפסקת משום דהיכן מצינו חי אחר מת ולאו משום שהם שני הפכים דהא לא איכפ"ל וכדקי"ל בההיא דב' יבמות וכו' את"ד הרמ"ז ז"ל. וע"ז תמה הרב כפי אהרן נר"ו וז"ל אהמ"ר מכבודו כל דבריו בזה הם כס' החתום לא ידענא מאי קאמר דהא ב' טהרות נגעו בזה המסוכן א' בר"הי וא' בר"הר ולר"ש אנו מטהרים גם אותם של ר"הי מפני שסופנו לטהר בר"הר וא"א להיות חי אחר מת ואע"פ שאלו הטהרות גופים מוחלקים הם אפי"ה כיון ששתיהן נתלין בגוף אחד לא אמרינן ב' דינים הפכים. א"כ מ"ט זה עצמו הי"ל לר"ש לחלוק בב' יבמות וכו' ובפרט מ"ש הרב ז"ל בתו"ד וז"ל דאם כדברי כת"ר דט' ר"ש הוא משום שהם דינים הפכים הי"ל לר"ש לטהר גם בר"הי שני וכו' עכ"ד הם פליטת הקולמוס כי מה ענין ר"הי ב' לכאן כי בר"הי ב' אין שום דבר חוצץ ומעכב וכו' את"ד נר"ו

ואנכי הרואה שקיצור לשונו של הגאון מז"ה זלה"ה כדרכו בקדש. דין גרמא להרב בעל כפי אהרן נר"ו לתמוה על דבריו בדרך זה. על כן אני אפרש כוונת דב"ק ותכל תלונותיו. והוא דאחר שביאר דטעמיה דת"ק שטימא בר"הי ראשון וטיהר בר"הר הוא דאוקמינן כל חד אדיניה ומטעם ספק והתורה אמרה בר"הי ספקו טמא ובר"הר ספקו טהור ולא דמחזקינן ליה בודאי מת. אבל ר"ש דאתא לפלוגי משום דס"ל דכשאתה מטמא בר"הי הרי אתה מחזיקו לודאי מת ואיך אתה מטהר אחרי כן בר"הר ומחזיקו לודאי חי ואם ימות גבר היחיה. משו"ה ס"ל דר"הר מפסקת ואף בר"הי א' טהור: דאין סברא לומר חי אחר מת. ואין טעמו של ר"ש משום דס"ל דלא אמרינן ב' דינים הפכיים. מה שאין כן גבי יבמות אימור מודה ר"ש שזו מותרת וזו אסורה. דהתם לא החזקנו אנו את האיש בחי או מת. אלא שהתורה האמינה לזו משום דדיקא ומנסבא ונמצא שאנו לא עשינו שום מעשה כשהתרנו אותה כיון שהבחירה בידה והיא יודעת מרת נפשה ואם היא משקרת לא תנשא. אבל הכא הגם שהתורה אמרה ס' טומאה בר"הי טמא סובר ר"ש דכשיש ר"הר אחריו שאתה מוכרח להתיר בפשיטות כגון דא אינך רשאי לטמא ולומר ח אחר מת. ואה"ן דבכל דיני ב' הפכיים כההיא דיבמות וכדומה מודה ר"ש דדיינינן האי כדיניה והאי כדיניה. ורצה להכריח זה מדר"ש מטמא בר"הי ב' ואם איתא דאיהו ס"ל דב' דינים הפכיים לא אמרינן הי"ל לטהר גם בר"הי ב'. דכיון דבשעה אחת יצא מר"הי לר"הר וחזר לר"הי ושם מצאנוהו מת ולדידיה כי מטהרינן בר"הי א' ובר"הר משום דאמרינן דעכשיו מת א"כ נימא שגם הטהרות שנעשו קודם לכן בר"הי ב' שיהיו טהורות ונימא חי היה. דאיך אתה אומר ברגע אחת חי. ותו"מ מת ואין אתה אומר עכשיו ממש מת וכל הטהרות שנעשו קודם לכן טהורות. אם הוא משום דר"הי ספקו טמא הא אית לך ר"הי א' ואתה מטהר משום דאתה אומר באותה שעה חי היה הכא נמי אימא עדיין חי היה. אלא ודאי דאין טעמו של ר"ש משום ב' הפכיים ומודה הוא דדיינינן כל חד כדיניה. אלא שאני הכא דאם אתה מטמא ר"הי א' אתה מחזיק אותו למת ואי אפשר לטהר אח"ך בר"הר ולומר בודאי חי אחר שאמרת ודאי מת. ולפי"ז שפיר מטמא בר"הי ב' דהתם שאין ר"הר אחריו שפיר אמרינן חי היה ואח"ך מת כדרך כל הארץ. ודוק היטב כי הוא חילוק דק. ובחנם כתב הרב מהר"א עזריאל נר"ו שהוא פליטת הקולמוס והוא ישוב נכון

ומה שאני תמיה על הרב המופלא כמהר"א הנז' נר"ו הוא דכל מה שהאריך לישב קושיתו של הרב מהריה"ל הי"ו הלזו וצלל במים אדירים מפי סופרים ומפי ספרים את הכל עשה. פה בעט"ו הגאון מז"ה זלה"ה במיעוט שיחה ובקצר אמיץ כאשר יראה הרואה כי היא היא מה שתירץ הוא נר"ו אלא שהרחיב הדברים ועוד לאלוה מילין בענין זה ואין כאן מקומו. ועיין במס' גיטין ד"ח ע"ב: סימן כ"ג זה כתבתי בעי"ת עונאבה יע"א בהיותי שם בשליחות מצוה מע"הק תוב"א ביום צום אסתר ש' התרל"ג ליצירה

כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א הט"ו וז"ל האוכל ג"ה של נבלה או עולה ושור הנסקל לוקה שתיים לפי וכו' ע"כ והקשה הרשב"א ז"ל בח"ד סי' פ"ט משם חכם אחד והו"ד בכ"מ שם דבריש ג"ה משמע דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט אינו חייב במקודשים אלא אחת והרב פסק דאין בגידין בנ"ט ופסק בעולה דחייב שתיים וקשיא מיניה וביה. ולא מצאו כל אנשי חייל ידיהם בישוב דבריו. וגם הרשב"א ז"ל שם כתב שאינו יודע דרכו בזה

ואני תמיה למה קבעו תמיהתם על עולה דוקא. והלא תקשי נמי בנבלה ושור הנסקל. דהא למאי דמסיק תלמודא לעיל בדק"א לר"ש שפטר בטמאה דאי אין בגידין בנ"ט אינו חייב אלא אחת ושאני טמאה שאין בשרה מותר. וא"כ ה"ה דקשה בנבלה וגם