שו"ת תעלומות לב חלק א צא

דידה דאי טעמא דר"א דכיון שהותרו ליבמין בלא עדות חברתה הותרו לעלמא גם שצריכה לעדות חברתה משום דס"ל דבאופן זה צרה מעי"ל. א"כ אפי' לא נתיבמו שתיהן אלא הותרו דוקא ולא הספיקו או לא רצו להתיבם עד שמתו היבמין אפי"ה מנסבינן לה (הכוונה לכל אחת מהן). ואי אמרת משום דלא מקלקלא נפשה אי. אינסיב שנתיבמה מנסבינן לה במיתת היבמין דודאי מתו בעליהן ואי לא אינסיב שלא נתיבמו אכתי איכא למיחש שמא בעליהם חיים ומודה ר"א דאסורות. ובעי למפשט תלמודא מדקאמר ר"א הואיל והותרו גבי נתיבמו ומתו היבמין דמשמע דטעמיה משום דלא מקלקלא. ודחי דר"א לדבריהם קאמר להו לדידי משעה שהותרו אע"ג שלא נתיבמו הותרו לכל אדם במות היבמין אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דאינסיבא באופן זה שכבר נתייבמו דמנסבינן לה משום דלא מקלקלא ופריק לרבנן דתמות נפשה ע"פ הוא דקעבדא ואינהו לא ס"ל האי טעמא דלא מקלקלא והדר בעי למפשט מדשמעי' לר"א באשה שהלכה היא ובעלה למד"הי דס"ל הואיל והותרה הותרה צרתה אע"ג דהיא נצרכת מתחילה לעדות חברתה וא"כ ודאי דטעמיה דר"א משום דס"ל צרה מעי"ל בכל אופן. וה"ה דפליג גם בעיקר הדין דאידך פרקין. ודחי לה התם כיעו"ש. הנה הוצרכתי לבאר שטח הסוגיא בדרך זה כי לדידי הוא נכון מאד לישב כמה פקפוקים דאיתנהו בהאי שמעתתא ולאהבת הקיצור לא ביארתים אחת לאחת. אך רש"י ז"ל נטה מדרך זה. והיינו משום שהיה גורס בש"ס נפק"מ לצרה דעלמא ומשו"ה מפרש לה בצרה דעלמא

והנה התוס' שם בד"ה מ"ט דר"א הקשה ר"י אמאי לא פליג ר"א באידך פרקין גבי הכל נאמנים וכו' ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה מ"מ ליפלוג בההיא דמת בעלי ואח"ך מת חמי ותי' דלא דמי עי"ש ופי' דבריהם נראה דקמקשו לב' צדדי הבעיא דאי טעמיה דר"א משום דצרה מעי"ל ליפלוג בעיקר הדין ואי איירי לבתה דאינסיבא ליפלוג בההיא דמ"ב שאם נשאת הכלה שחמותה מותרת ולא מקלקלא. וקשה לצד ב' דטעמיה דר"א משום דלא מקלקלא מאי קושיא דליפלוג בההיא דמ"ב ואח"ך מת חמי דהתם אימור מודה ר"א כיון דאכתי איכא למיחש דבעלה מית וחמוה לא מית וא"כ לא מקלקלא נפשה ומכוונת לקלקל חמותה אע"ג שלא תחזור להיות כלתה משום שנאה ישנה שהיתה לה עמה ואף שהוא צד רחוק מ"מ לא שמעינן לר"א דפליג בכ"הג. ולזה י"ל בדוחק ועיין למהריב"ל ז"ל בח"א דנ"ד ע"ג ועין להתוס' בפ' האשה שלום דקי"ז ע"ב ד"ה לאו

אך קשה דתירוצם הוא ישוב לקושיתם הראשונה דלטעמא דצרה מעי"ל אמאי לא פליג בעיקר הדין וע"ז תירצו שפיר. אבל למה שהק' לטעמא דלא מקלקלא אין כאן ישוב כלל דלטעם זה אין סברא לחלק בין באה להעיד על עצמה לבאה להעיד על חמותה. גם הלשון שכתבו ואי ר"א איירי לבתר דאינסיבא צרה הוא מגומגם מעט. דהכי הול"ל ואי טעמיה דר"א משום דלא מקלקלא וכו'. ונר"ל שכך הוא שיעור דבריהם בכוונת בעייתו של רבא דאי ס"ל דר"א חולק בעיקר הדין שזה הוא הצד הראשון של הבעיא ליפלוג אעיקרא דדינא. ואי דלא פליג בדין צרה מעי"ל דעלמא אלא הכא דאינסיבא צרה ולא הוצרכה לעדות חברתה בנישואין הראשונים ובכגו"ד צרה מעי"ל. א"כ ליפלוג בההיא דמת בעלי ואח"ך מת חמי שאם נשאת הכלה שיועיל עדותה להתיר צרתה. ואע"ג דאכתי לא דמו אהדדי. מ"מ ר"א לא אסר כשנשאת הכלה. דלא מצינו שאוסר ר"א אלא בבאה להעיד על חברתה דוקא. אבל כשבאה להעיד על עצמה וחברתה ונשאת היא לא אסר ר"א. וע"ז מתישב שפיר תירוצם דס"ד דרכא דר"א לא התיר אלא היכא שאינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא לעצמה וממילא ניתרת צרתה וכיון שהותרה בתחילה בלא עדותה ליבום. הותרה בעדותה לשוק. אבל בבאה להעיד על חברתה אף אם באה להעיד נמי על עצמה בהני אימור מודה ר"א. וההיא בריתא דהאשה שהלכה היא ובעלה למד"הי אכתי לא שמיע ליה לרבא. ועיין בתוספי הרא"ש ז"ל ליבמות שם. ועמ"ש מהרש"א ע"ד התוס' אלו ומה שתמה עליו הרב שושנים לדוד בהך מתני' ואכמ"ל

עכ"פ מבואר מסוגייא זאת דכשהתרנו אותה שאין לה עדים לא הוחזקה במת בעלה כדי שנתיר את יבמתה. שכל התירה הוא משום דדיקא ומנסבא ומשום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלו בתחילתה. וכל זמן שלא תנשא אכתי איכא למיחש שבעלה חי ולא באה ואמרה כן אלא כדי לקלקל אותה בחושבה שיתירו גם את יבמתה. ואפי' אם נשאת היא יש לחוש עדין שבעלה חי וכיונה לקלקל צרתה אם יתירוה והיא לא תנשא וכשראתה כי לא נעשתה עצתה ולא הותרה יבמתה עד שתנשא היא הולכת ונשאת גם היא כדי לאחזוקי שקרא משום תמות נפשה עם פלשתים הגם שהיא מתקלקלת יותר (עין בדברי התוס' לעיל דקי"ז ד"ה חוץ). ואע"פ שהוא חשש רחוק מאד חשו לה חכמים ולא התירוה. דמעיקרא כל התר שלה להנשא לא משום דבריא לן שמת בעלה. אלא שבעיגונא הקלו לסמוך על חזקה דדיקא ומנסבא. וכל שיש לחוש אפי' חשש רחוק מאד לאורועי לחזקה ולמימר דאולי היא ניחא לה להאסר על בעלה אבל רוצה לקלקל יבמתה שלא תשב עם בעלה או לפחות לביישה חיישינן ואם אין לנו כח לאסור את עצמה מחששא רחוקה זאת עכ"פ לא נתיר את יבמתה: או שחשו חכמים פן תנשא יבמתה קודם ולכן לא רצו חכמים להתירה (עין ג"כ בדברי התוס' שם ע"ב ד"ה לא). והכא שייכי שני טעמים אלו. (ובכן נתבאר שאין ראית הרב מהר"י הלוי נר"ו מהך סוגייא לס' הרב פר"ח מכרעת. וגם אין מכאן סתירה לדברי רבני אשכנז וכמש"ל). ומטעם זה נמי סברי רבנן דאפי' הותרו שתיהן ליבמין ונתייבמו ומתו היבמין דאסורות להנשא לזר. דאכתי איכא למיחש שמא בעלה של אחת מהן חי הוא. ובאה ואמרה מ"ב כדי לקלקל יבמתה בחושבה שהיא תתיבם תחילה ותאסר על בעלה. וכשראתה שיבמתה חששה לעורמה זאת ולא נתיבמה. הלכה היא ונתיבמה תחילה. ואח"ך נתיבמה גם השנית שברור לה שמת בעלה. וכיון דאיכא למיחש להכי דתמות נפשה ע"פ קעבדא. לכן שתיהן אסורות. ואע"ג דאין זה תמות נפשה ע"פ דיבמתה תשב לבטח עם יבמה והיא לבדה נתקלקלה. דכוונת רבנן למימר דכל שיש לחוש שימצא איזה חסרת דעת שרוצה לקלקל עצמה על בעלה למען לא תתיבם יבמתה לבעלה אפי' שהוא חשש רחוק חיישינן ולא מתירינן לה לשוק ולשון מושאל הוא דנקטו תמות נפשה ע"פ וכנז"ל. ור"א דפליג ואומר דהואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. ס"ל דלחששא רחוקה