שו"ת תעלומות לב חלק א צ

וע"כ לא נחלקו הרבנים האוסרים והמתירים את הכל אלא התם דהוו תרתי דסתרן בגוף בהמה אחת שבחציה שפירשה אתה אומר דמרוב' פירשה ולא נמצא בה טרפות ובחציה דקביע אתה אומר להפך בזה יש מקום לחלוק משום דא"א שחציה כשרה וחציה טרפה וב' מגוף אחד קאתו כמבואר בהרב ט"ז שם טעם הדבר. ברם בגבינה ובשר מין בשאינו מינו מה יתן ומה יוסיף אם באו תוך קיבה אחת לשנות את דינם ואין לנו כח המכריח לאסור הכל ולהתיר הכל כגוף בהמה אחת דהכא ודאי כל אחד כדיניה דיינינן ליה כמבואר בתשו' הרב ת"הד פסקה מור"ם ביו"ד סי' קי"ח ס"ה את"ד בקיצור עיש"ב. ועיין להרב כרתי ופלתי בסי' ס"ק י"ג שהסכים לדעת הפר"ח ואסברה לן טעמא דמעיקרא כשאנו מתירים אותה החצי שפירשה לא מטעם ודאי התר אנו מתירים אלא גם בה נפל הספק אכן התורה לא אסרה. אותו הספק. לא כן בחצי הנשאר במקום הקבוע שהתורה עשה אותו הספק כודאי איסור ואסורה עי"ש וא"כ ודאי דל"ד הא לבשר וגבינה שבאו בתיבה אחת דהתם אף בבשר עצמו לא אתחזק לן איסורא אלא שהתורה הצריכה שני חותמות וכל שחסר חותם אחד הבשר אסור אף שאין לחוש שנפתחה התיבה והגבינה התורה התירתה בחותם אחד והרי זה דומה לדברים של התר שאינו צריך חותם כלל שבאו בתיבה או שק עם בשר בלתי חותם שלא נחלק אדם מעולם שהבשר אסור והשאר מותר משא"כ באותו צלע שנחלקו הרבנים ז"ל דהוי. גוף אחד וכמ"ש מורי הגאון נר"ו והוא פשוט

והנה ראיתי להרב המובהק כמהר"י הלוי נר"ו הו"ד בס'. נדיב לב שם בדל"ו ע"א שכ' ומצאתי הון לי ראיות מספיקות לס' הפר"ח ב' משניות ערוכות הא' במס' יבמות דקי"ט דתנן התם ב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסירה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ושאין לה עדים מותרת והשתא אם איתא לדברי רבני אשכנז הנז"ל דאין לנו לומר ב' הפכים זה מזה אלא או אסרינן הכל או מתירינן הכל כיון שהם גוף אחד הרי הכא נמי אם אנו מאמינים אותה שאין לה עדים שמת בעלה ומפיה אנו חיין שמת משום דדיקא ומנסב' גם לרחל יבמתה נתירנה להנשא כיון שאנו מחזיקים שמת בעלה של לאה והתרנוה להנשא. ואם אין אנו מאמינים בעדות לאה לגבי רחל ואנו אומרים דסניא לה ומכוונא לקלקלה גם ללאה לא נתירנה כיון שאנו מחזיקים בחי לגבי רחל ואנו דנים על גוף אחד. אלא ודאי מוכח בהדיא כס' הפר"ח דאמרי' האי כדיניה והאי כדיניה עכ"ל הי"ו. ומרן הגאון נר"ו שתיק ליה בהא. וכל לגבי דידי נר"ל דאין הוכחה זאת מכרעת דבכגו"ד גם רבני אשכנז מודו דדיינינן ליה האי כדיניה והאי כדיניה. והוא הדבר דנהי שאנו באים לדון על גוף אחד אי חי או מת ואי חי שתיהן אסורות ואי מת שתיהן מותרות. מ"מ כשאנו מתירין את זו שאין לה עדים מטעם דדיקא ומנסבא לא שהמתירים מחזיקים שמת בעלה דהאי טעמא דדיקא ומנסבא ליתא אלא אחר שראינו שנשאת שאז הוי כודאי מת כיון דלא מקלקלא נפשה. ומן הדין היה להתיר גם יבמתה אחר שנשאת אותה שאין לה עדים אלא דחיישי' שמא תחזור לקלקולא ומקלקלא נפשה כדי לקלקל חברתה וכמו שנבאר להלן. א"כ אין כאן שני דינים הפכיים דקודם שנשאת אותה שאין לה עדים אכתי באיסורא קיימי שתיהן שאם לא מת בעלה גם היא לא תנשא משום דלא מקלקלא נפשה ואי עברה ונשאת היה ראוי להתיר גם יבמתה. אלא שאסרנוה כדי שלא תבא לקלקל עצמה וחברתה. משא"כ בבשר שנחלקו בו. הרבנים הנז"ל שהם ב' דינים הפכים ממש שכיון שהתרת חצי הבהמה שפירשה יש לך להתיר גם אותה שלא פירשה כיון שגוף אחר הם ואין לך לחוש לקלקול בהתר השניה כמו שחששנו בב' יבמות

ובהיות צריכים אנו לפרש הסוגיא הנז' כדי לבאר היטב חילוקינו הנז' וכדי לישב ג"כ מה שהק' להלן הרב מהרי"ל הנז'. ע"כ הנני בא לפרש פשטא דתלמודא עם מה שיש להעיר עליה בתחילת ההשקפה וזה החלי הליכות אלי

תמן תנינן במס' יבמות דקי"ט ע"ב שתי יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי זו אסורה מפני בעלה של זו וזו אסורה מפני בעלה של זו לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת לזו בנים ולזו אין בנים את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה נתייבמו ומתו היבמין אסורות להנשא ר"א אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. ובגמ' בעי רבא מ"ט דר"א משום דצרה מעידה לחברתה או משום דלא מקלקלא נפשה למנפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה וכו' עי"ש

והנה קשה במאי דקאמר תלמודא נפק"מ לאינסובי לצרה מקמי דידה ופרש"י לצרה דעלמא כגון האשה שהלכה היא וצרתה למד"הי ויש לה צרה כאן וכו' דלמה ליה להביא עצות מרחוק. הא איתא לנפקותא זאת במשנתנו במציעתא דמתני' דקאמר לזו עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת וכן בזו יש לה בנים וזו אין לה בנים. דאי טעמא דר"א משום. דס"ל צרה. מעי"ל פליג בהא וס"ל דגם זו שיש לה עדים מותרת להנשא אפי' קודם צרתה. ואי טעמיה משום דלא מקלקלא נפשה פליג עכ"פ שאם נשאת צרתה שגם היא מותרת

והנר"ל לישב לזה הוא. במה שיש לדקדק טובא בעיקר בעיית רבא רבעי מ"ט דר"א משום דקסבר צרה מעי"ל וכו' כי מאחר דר"א בפירוש קאמר הואיל והותרו הותרו דמשמע דוקא מפני שכבר הותרו בחזקת שמתו בעליהן תו לא מחזיקינן ליה בחיי לאוסרן לעלמא א"כ מוכרח דס"ל שאין צרה מעי"ל וכדבעי למפשט תלמודא. ואין לומר דעיקר ספקו הוא אי לדבריהם קאמר או לדידיה נמי הכי ס"ל כדדחי תלמוד שאין זה דרך הבעיא. לכן נראה דרבא פשיט"ל דבעלמא ס"ל לר"א דאין צרה מעי"ל מדלא פליג בעיקר הדין באידך פרקין דהכל נאמנים להעידה חוץ מצרתה וכו' ומדלא פליג נמי הכא במתני' באידך. דאם איתא דס"ל צרה מעי"ל לפלוג בהני וכ"ש בהא שכבר נתיבמו. אלא ודאי דבעלמא מודה לרבנן וכאשר מוכח מסגנון לשונו שאמר הואיל והותרו. אלא דהא קמבעיא ליה לרבא אי טעמא דר"א שהתיר לאלו היבמות שכבר הותרו הוא משום דס"ל דכיון שבשעה שהותרו ליבמין לא הוצרכו זו לעדות זו ונתייבמו שתיהן בחזקת שמתו בעליהן ומתו היבמים אף דעתה צריכה לעדות חברתה בכגו"ד צרה מעי"ל. או"ד אף בכגון דא ס"ל לר"א דאין צרה מעי"ל והכא ה"ט משום דלא מקלקל' נפשה כיון שכבר נתייבמו שתיהן ומה"ט הותרו לעלמא

ועל כן קאמר למאי נפק"מ לאינסובי לצרה מקמי