שו"ת תעלומות לב חלק א פח

וכלשונם פסק הש"ע. לאו דוקא שמתנה כן אלא אפי' אומר שכל זמן שלא יפרע יתן שכר כ"וכ. לא הוי אגר נטר כיון דאין עיקרו הלואה והו"ל כמוסיף ומותר. והדבר פשוט כן דאין איסור ריבית תלוי בלשון אלא בענין. וכיון שהלואה כזאת אין בה ריבית אין הלשון שכותב שכר כ"וכ אוסרו. ומה שהריב"ש ז"ל בסי' תק"ג כשתיקן להסופר נסח השטר הוצרך לתקן באותם הנוסחאות וכתב בסי' תק"ב שהרבה שגג בעשותו השטר י שנתחייב בכ"וכ דינרים ויתן כ"וכ פירות בכל שנה. שנראה מזה שאם כתב כן הוי ריבית. המדקדק בדבריו יראה שעיקר כעסו על הסופר היה שלא ביאר בשטר שאין חוב זה הלואה אלא נדונייא שאז אפי' כתב פירות אין בו איסור. אבל כיון שכתב סתם שנראה כאלו מלוה לו קרן לריבית קצוצה שבבא השטר לפני ב"ד לא יגבו בו לכל היותר אלא הקרן. לכן תיקן לו נסח שטר שלא יטעה בו שום ב"ד וכמ"ש בסי' תק"ג וכמדובר. וכן מתבאר ממ"ש בסי' תק"ב וז"ל וכיון שהתנו כן קודם הנשואין הרי הוא כתוספ' על הנדוניא ע"כ והרי בשעת התנאי התנה לתת שכר כ"וכ כמבואר בשאלה ואפילו הכי כתב דמותר משום דהוי כמוסיף על הנדוניא אף ע"פי שלא כתב בפירוש שהוא מוסיף אלא שנותן שכר מ"מ מותר דכיון שגם התנאי הזה היה בשעת הנישואין קודם שנתחייב בממון הנדוניא אין זה אגר נטר ומותר ואל תטעה במ"ש הרב בסי' תק"ג שאינו יכול לשנות השטר בלתי ידיעת בעלים מפני שהקנין נעשה בטעות וכו' שנראה לכאורה שזה הלשון אינו מועיל להתיר הריבית כי זה אינו. וכוונת הרב לומר דכיון שהעצה היעוצה לכתוב שטר המועיל לפני כל ב"ד. ואותו הקנין היה בטעות בשגיאת הסופר א"כ אינו יכול עתה לכתוב שטר לכלול כל הסך בשטר אחד מה שלא היה בקנין הראשון לזה כת' שטוב שיקנה ממנו שנית וכו' כיעו"ש. ודבר זה מוכרע מעצמו שגם בנוסח השטר שכתב בשעת הנישואין אם היה מפרש שעיקר הממון הוא מהנדוניא ולא הלואה והיה בא לפני ב"ד בקיאים ודאי שהיו גובים בו קרן ופירות. דאלת"ה מה יועיל עתה כתיבת שטר חדש אחר הנישואין להתיר הריבית. והוא כתב שם שיכול גם כן לכתוב לו שטר שמתחייב בק"ג להוסיף כ"וכ בכל שנה ויהיה השטר כשר לכ"ע. והדבר פשוט שתנאי זה המועיל לכ"ע הוא דוקא כשהתנו כן קודם הנישואין. אלא ודאי שהוא היה מכוין לכל אשר כתבנו בעניותנו

הנה הוצרכתי להאריך בדבר פשוט זה מפני שראיתי להרב ברכות המים בחי' ליו"ד סימן ק"ע שרצה לדקדק מתשובת הריב"ש ז"ל דסימן תק"ב שאם כתב בשטר שנתן שכר או ריבית וכו' אפילו אם נכתב בפירוש שעיקר הקרן הוא מהנדוניא שאינו נמלט מאיסור ריבית ומזה יצא לתמוה על הרב ט"ז שכתב וז"ל הפוסק מעות לחתנו וכו' ושיתן לו ריבית קצוצה הרי זה היתר גמור כיון שהתנו קודם הנישואין שעדין לא היה שום חיוב וכו' ע"כ וע"ז כתב הרב שהוא הפך משמעות מרן והרשב"א ז"ל ולפי זה קשה אמאי הרי"בש לא כתב תיקון זה להדיא ועוד לא זכיתי להבין למה לא יועיל אח"כ בהבאת עדים שחוב זה היה עיקרו נדוניא וכו' את"ד. וכן האריך לבאר קודם לזה דהכי סבירא ליה להריב"ש ז"ל וע"ז תמה על דברי מור"ם והלבוש יעו"ש ואנכי הרואה אחר המחי"ר לא צדק בזה וכל זה גרם לו מפני שלא ראה תשובת הריב"ש שבסי' תק"ג כי משם יתבאר שכל מה שצעק הרב על הסופר הוא מפני שאם יגיע השטר ליד ב"ד שאינו בקי לא יגבה אלא הקרן לפחות ואפי' יביא עדים שעיקרו הלואה לא יועיל לפני ב"ד שאינו בקי כמו שחשב הרב שמא יורע כח החתן אפי' נכתב בפירוש בשטר שהוא נדוניא. ולזה הצריכו לחזור ולכתוב לו שטר שיועיל לפני כל ב"ד וכמש"ל. וא"כ נמצא שיפה כוונו מור"ם והלבוש והט"ז. וגם מרן לא יחלוק ע"ז כי הוא ז"ל העתיק דבריהם כדרכו בקדש וגם רמ"א ז"ל לא בא לחלוק אלא להוסיף וכמדובר. וס' פני משה שהביא ממנו סייעתא לדבריו אינו מצוי אתי. ומהלשון שהעתיק בספרו לא חזינא לא סייעתא ולא תיובתא. וכן ראיתי להרב הגדול ישמעאל כהנא ז"ל בספר זרע אמת ח"ב סי' ס"ב שביאר כן שאפי' כתב בפירוש שהוא נותן שכר שאין בו איסור ריבית וביאר דברי הריב"ש ז"ל כמ"ש בעניותין ובסו"ד סיים שדברים אלו לא ניתנו ליכתב כי פשוטים הם אפי' למתחילים וכו' יעוש"ב. ובכן ודאי דלענין דינא כוותייהו דכל הני רבוותא נקטינן דמסתבר טעמייהו וכמדובר. ועיין להרב גנת ורדים כלל ו' סימן ו' ה"ד הרב ז"א בח"ב ס"סי ע"ה וכן יש להוכיח מדברי הנו"בי מ"ת חיו"ד סי' ע"ו שאזכיר דבריו לקמן

פש גבן ערער חד שמה שמצינו לגדולי הפוסקים ז"ל שהתירו להוסיף על הנדוניא בכל שנה ואפי' יכתוב בפירוש שכר או ריבית לית לן בה דכיון דאין בחיוב זה ריבית אין הלשון אוסרו. היינו דוקא לגבי אב או אם הנותנים נדוניא לבתם דהוי כנותן מתנה ומוסיף. אבל לגבי אחים הנותנים לאחותם נראה לכאורה לאסור דכיון שבלא"ה הם חייבים לתת לה עישור נכסי. א"כ ההוספה באה מחמת חיוב ואסור לכ"ע. ואיסור זה נלמוד ממ"ש שם אפי' באב הנותן לבתו שצריך תנאי זה להיות קודם הנישואין. דאלו אחר הנישואין כבר נתחייב בממון ואסור. וכמו שראיתי להרב נודע ביהודה מ"ת ח"א סי' ע"ו שכתב על שטר שכתבה האם לבנה בלשון זה ועוד סך מאתים זהובים (שצוה האב לתת לבנו בצוואת ש"מ) יהיה לו חוב על קרקעות שלה ובעבור הרחבת הזמן יהיה לו דירה בחנם בשביל הריווחים. רצה לדמות זה להוספת נדוניית חתנים שזכר רמ"א ביו"ד סי' קע"ו והמחבר בסי' קע"ז ושוב דחה שאין זה דומה לנדוניית חתנים כיון דהאם כבר היתה חייבת לבנה חוב זה על פי צוואת אביו והביא דברי הט"ז בסימן קע"ו. הנה ודאי יפה דחה מעלתו שאין זה דומה לנדוניית חתנים ובודאי מה שדר הבן כל הימים היה ריבית עכ"ל. ואולם ראיתי להרב זרע אמת שם סי' ע"ה שגם הוא נשאל על אחים שהיו חייבים לאחותם בצוואת שכ"מ ונתחייבו לתת ריוח לאחותם בכל שנה. ובתחי' צדד לאסור ממ"ש הט"ז הנז' ושוב דחה דברי הט"ז וכתב דבכה"ג אף הט"ז מודה דהא זה התנאי נעשה מתחילה בתנאים הראשונים שונים שאחי הכלה הבטיחו להחתן וכו' וא"כ הרי זה כתוספת נדונייא דאילולי זאת לא היה מתרצה החתן ליקח אחותם ואין כאן ריבית כלל ול"ד לנדון הט"ז וכו' ואף על פי שבשטר דוטאלי כתוב תיבת ריוח דמשמע קצת לשון ריבית ודאי אין לנו לשמור המלות רק הטעמים כדרך החכמים ע"כ. ואנכי הרואה דרב גובריה להתיר בכגו"ד שעיקר הנדונייא כבר היו חייבים לתת לאחותם מכח צוואת אביהם ואין זה כנותן מתנה ומוסיף. והגם שבסו"ד רצה ליישב זה וכתב וז"ל דס"ס עם משה החתן