שו"ת תעלומות לב חלק א פו

א"הע סי' ע"ט כתב שלא צוה אלא לזרעו. מ"מ בצוואה כזאת רואה אני שראוי להחמיר הרבה יען הפליג בדבר כי היא סכנה גדולה לכל עושה אלה. ואפי' הרב ב"ד בחיו"ד סימן כ"ו שהתיר ה"ד שהיה רוצה לעשותו בית תלמוד ולצורך רבים ואפי"ה קמו עליו הרב חיד"א ז"ל בס' אהבת דוד דרוש ט"ו והר' צרור הכסף בחיו"ד סימן ו' ודחו כל ראיותיו והעלו לאסור אפי' במקום מצוה וצא ולמד שם מה שאירע לבע"הב בנו של הרב המתיר ז"ל ועיין יוסף אומץ סי' ל"ז. מ"מ לא נאמר זה אלא באתרא דידעין לה לצוואה זאת ומקפידים בה שודאי שאם בא אדם להמלך אין מתירין לו אלא אדרבא ראוי להודיעו חומר הסכנה ושומר נפשו ירחק מלחבול בעצמו. ובאתרא דלא ידעין שומר פתאים ה' כמ"ש הרב חיד"א ז"ל ביוסף אומץ שם. והרב צרור הכסף שם כתב בסו"ד וז"ל ברם מי שבא לימלך יען בההוא פחדא יתיב כנ"ד וכיון דבא לשאול כנראה שהוא מן הקפדנין ותמן אמרין. מאן דקפיד קפדין בהדיה דאם אינו מקפיד למה זה שאל יעשה מה שלבו חפץ ושפיר קרינן ביה שומר פתאים ה' עכ"ד. הרי מבואר שאין על המורה לאסור ביד חזקה ולהכות חרם אשר לא כדת. ובפרט שמדברי החכם השואל נראה שמקומם הוא אתרא דלא קפדין בהא. ומבואר ג"כ שהוא אתרא דלא ידעין לצוואות הרב ז"ל ואפי' כת"ר נראה דלא סיימוה קמיה והפריז ואמר שהוא אסור מן התורה. והחכם שכנגדו ביודעו שלא נזכר איסור תורה זה בשום מקום השיבו כהלכה שבקיה לההוא גברא דליקום בהאי איסורא דקי"ל בגויה דאיסורא ליכא. ואם מני"ר עשה זה כדי להחמיר עליו לא טוב עשה. דהאידנא שהכל מבורר לפנינו כש"ע והמפה הטהורה. מי יאמין אל אשר לא כתוב בספר. ואדרבא אם היה גלוי לפניו שאיסורא דנא הוא מצוואות הרב ז"ל וחמירא סכנתא אולי היה שומע לדבריו. ועיין אות היא לעולם ח"ב מערכת צ' אות ע"א מ"ש בתנור המטלטל. ועיין תורת חסד ס"סי רס"ח

ונראה לי שאם בעל הבית הוא המשכיר היה יודע בזה וקפיד בצוואות הרב ז"ל אפשר שיש כח בידו למחות בשוכר שלא יעשה כן אף אם נתן לו רשות לעשות כל אשר יחפוץ בבית. דכג"וד דאיכא סכנה ולא ידענו למי מגיע הסכנה והוא חושש על נפשו מי יחוס יותר ממנו. אבל אם בעל החצר אומר להשוכר אני איני חפץ לעשות כדבר הזה כי ירא אנכי מהסכנה ואתה אם אינך ירא וחרד על זה עשה כאשר ברצונך אין אנו אחראין עוד. וכדמות ראיה נר' מההיא דסוף פ' לא יחפור דא"ל רבא בר רב חנן לרב יוסף אנא לא קייצנא דאמר רב האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה וא"ר חנינא לא שכיב שבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. באופן שבנדון זה מני"ר שתים רעות עשה וכן לא יעשה ואתא החכמה והמדע לתקן המעוות במתק לשונו ובמטו מניה דמר אל ישים הת"ח הזה בעל מחלוקתו כי ירא אלהים הוא וחרד אל דברו ושבו להיות לאחדים כשבת אחים גם יחד

כ"ז כתבתי לפי סגנון השאלה שאני שולחה לרו"מ כדמותה. ובעיניו יראה איך גם במה שכתב אלי החכם הנז' נזהר מלפגוע בכבודו עד שלא הצריכני לשנות הלשון מפני ד"ש. ואם יש איזה שינוי אשר בעבורו יוכל להצדיק עצמו כי כתורה עשה יודיעני ואדעה ושבתי בשלום: סימן כ' להלכות נדה

שאלה נפשי לשאול הגיע מאת מני"ר שיל"ה במה שאנו נוהגים בימי הפרשה לישן באלו המטות של ברזל הרחבות הרבה כי ישכבו שם שנים איש ואשה כל אחד בפ"ע בכלים מיוחדים והם רחוקים זה מזה. ועושים הכר להניח הילד הקטן בין שניהם. אי כגון דא הוי היכרא או צריך כר או כסת להפסיק ביניהם יורנו המורה ויבא שכמ"ה

תשובה מאי דמספקא לך אי סגי להניח הילד בין האיש והאשה בימי הפרשתם. פשיטא לן דהוי היכרא טובא. שהרי המרדכי בפ"ק דשבת שאסר אפילו בב' מטות. היינו כשהמטות נוגעות זה בזה. וכמ"ש רמ"א בסי' קצ"א ס"ו. אבל כל שהם מרוחקות זו מזו ודאי דשרי. ומ"מ נהגו ישראל להניח דבר המפסיק ביניהם כמו כר או כסת וכיוצא. וה"ה ילד קטן דאף אם הילד הולך על רגליו ויכול להיות כי באמצע הלילה הלוך ילך אחר אמו מצד אחר הא פש גבייהו מטת הילד שהיה מושכב עליה. וכן נוהגים בארץ הצבי. וכבר אמרו במס' סנהדרין בפ' אחד דיני ממונות שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהם פרצות וכמ"ש התשב"ץ ז"ל בח"ג סו"סי מ"ב שאפי' אין ביניהם אלא סייג של שושנים לא יבאו לידי עברה. ומכאן ראיה שמ"ש קודם לזה שאם הם ישנים פנים כנגד פנים שצריך מרחק רב ביניהם לאו דוקא מרחק רב אלא שיהיו מרוחקות באופן שאינם נוגעות זה בזה וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל על הברכי"ם שם סט"ז. וזה פשוט. ועיין בס' אור זרוע הגדול הנד"מ בדיני נדה סי' ש"ס

אכן מאי דפשיטא לך לשכב בערש ברזל אף אם היא רחבה ביותר. זה ודאי איסור גמור. וכבר נשאלתי ע"ז בשנת תרכ"ד מנוה היפה תוב"א והשבתי לאסור מההיא שכ' התשב"ץ שם בסי' מ"ב וסי' ח"ן שלא הותר אלא כשהיא קבועה בכתל וציינתי דברי בהגהותי לס' ישרי לב חיו"ד אות ן' והשיב עלי הרב המגיד יק"ר מחכמה ומכבוד נר"ו שכבר מבואר בב"י ובהגה בש"ע סי' קצ"ה ואין כל חדש כיעו"ש וכבר השבתי ע"ד שאין ראיה משם כלל. ואדרבה היה מקום לטעות להתיר ממ"ש הש"ך שם בשם מהר"מ אלאשקאר ז"ל בתשו' סי' צ"א דבמטה של עץ הוא בבגדו והיא במטתה דשרי. אלא דעתה שנגלו לנו תשו' התשב"ץ ז"ל מוכרחים אנו לפרש שמ"ש מנהמ"א מטה של עץ דשרי היינו בקבועה בכותל דומיא דמטה של בנין. וגם לזה השיב בהשמטות שם ששתי תשו' התשב"ץ הנז"ל כבר הביאם הרב שיו"ב והלא כה דברו כי אין כל חדש ע"כ. ואנכי הרואה כי הוא אהב לטעון כי מעיקרא אני לא באתי להורות דין חדש אלא כתבתי מעשה שהיה הלכה למעשה. והוא חשב להשיג ממ"ש בב"י ובהגה ונמצא מושג. והביא מן החדש שכבר קדמני השיו"ב. ואין זו השגה כי לאו חמור נושא ספרים אנן. ומי זה ניצול מהשגות כאלו מספרי אחרוני זמננו. ואם באנו לכתוב השגות כאלו יכלה הזמן ולא תכיל אותם יריעה אף אם יהיו השמים גוילים (ומכאן תשובה מוצאת לכל אשר ימצא בדברי העלם דבר מספרי הפוס' האחרונים כי אל ישיתו עלי חט'את כי מלבד שרוב ספרי האחרוני' אינם נמצאים אצלי בגלות החיל הזה. ואף אם הבאתי