שו"ת תעלומות לב חלק א פג

הש"ס ולא הראה מקום לדין זה שחייב לראות אותה תמיד שאינו מפורש בגמ'. אלא שלשון הרמב"ם לפי"ז נראה מיותר דבאומרו שאינו יכול ליקח שכר פעם שניה מפני החשד היה די. ולמה לו להאריך ולומר ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאים אותה אליו שהוא יתו"ר נפי"ש. כי ע"כ דעתי נוטה שהרמב"ם בא להוסיף ולומר שחייב לראותה לעולם כתי' ב' של התוס'. ומ"מ קשה קושית מרן הב"י על הטור שלא הי"ל לכתוב הדין שאינו יכול ליקח שכר חוץ מפעם אחת בשם הרמב"ם. אלא כך הול"ל והרמב"ם כתב שרואה אותה לעולם וכו' וכך דייקי דברי הב"י ועדיין צ"י

העולה מן האמור שכל הדרכים שכתבו הרבנים האחרונים ז"ל לקיים המנהג בחזקת סכנה ואין דרך ישרה לדעת כולם אלא או שיקחו בשוה ככשרות כטרפות או שיקחו שכרם מכוללות הק"ק והם יקחו חלקם בכשרות. ומה גם בנ"ד שהש"וב אין להם שכר אחר אלא שכרם מהכשרות ובכל ספק שיפול הם המורים הלכה למעשה בלי שאלת חכם. וגם הטבחים אינם מחוייבים לתת בשר כשר לכל עם הקהל. הא ודאי שהוא מנהג רע ומר וראוי לבטלו. דלכ"ע היכא שיש יכולת ביד ראשי הקהל לבטלו ולהעמידו על קו הדין שראוי לעשות כן וכמ"ש למעלה משם כמה רבנים. וצא ולמד כמ"ש הרב צפיחית בדבש בסי' מ"ב שאחר שהאריך הרחיב לקיים המנהג בסו"ד כתב שאם יש כח בידם לבטלו מ"ט חלקם ומ"ן גורלם שיוצאים י"ח כל הדעות כיעו"ש ומ"ש הגאון מז"ה ז"ל בס"ה תורת הזבח אות ש' שמנהג עוב"י אזמיר יע"א שלוקחים מן הכשרות דוקא שיש להם על מה שיסמוכו ע"כ מלבד דגבה תורא בין מנהגם למנהג העיר הזאת דבמנהג עיר אזמיר איכא תרתי לטיבותא חדא שהיו מתנים עם הקצבים להספיק להם בשר כשר כמ"ש בספרו נדיב לב ח"א סי' ל"ד ה"ד הרב הפוסק משה שפיר נר"ו. ועוד שעיקר שכרם היה מכיס הק"ק ומה שהיו לוקחים מהכשרות הוא תוספת בעלמא כמ"ש בס' נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ג"ן וכגו"ד יש להם סמך להקל כמ"ש הרב גבעות עולם סי' ב'. ובכל זאת ודאי דאזיל ומודה שאם אפשר לתקן דמתקנינן וכן היה גם בעיר אזמיר שתקנו הדבר כמ"ש מרן החבי"ף ז"ל בס' משא חיים הבאנו דבריו לעיל

זאת היתה לי בבואי לעיר הזאת לתקן הדבר באופן המוסכם לכ"ע דהיינו שיקחו שכרם בשוה מן הכשרות והטרפות אין נגרע דבר. וליכא למיחש ודאי ללעז הראשונים כמו שהוכחנו מכמה עיירות גדולות אשר בית ישראל נכון עליהם שבטלו המנהג הקדום ותקנוהו כנז"ל ולא חששו ללעז הראשונים. ובפרט לדידן שקבלנו הוראות מרן בש"ע אפילו להקל ודעתו מפורש דמנהג זה אינו נכון כמ"ש ביו"ד סי' ח"י ובח"מ סי' שי"ב הגם שבב"י כתב ע"ד הטור שדברי טעם הם לענין דינא אפי"ה השמיטו בש"ע. ובענין לעז על הראשונים פוק חזי דברי מרן הקדוש ז"ל בתשובה שבס' אבקת רוכל סי' ר"ט וזל ואין בהסכמה זו משום הוצאת לעז על אבותינו שאכלו טרפות ח"ו שהרי היה להם ע"מ לסמוך ועתה שנדבה רוחם אותם להחמיר על עצמם כדברי האוסרים ולהשען על אילן גדול תבא עליהם ברכה עכ"ל הטהור ועין גו"ר חא"הע כלל א' סי' ג' ובכגו"ד ודאי אמרינן שמקום הניחו לאחרונים להתגדר בו כמ"ש הרשב"ש סי' רפ"ו ועיין סמיכה לחיים חיו"ד סי' ד' ולאדוני זק"ן הגאון ר"ל ז"ל בס"ה נדיב לב ח"א חיו"ד סי' מ"ה מה שהאריך בזה ואוקי באתרין

וסבותי אני לראות דברי הרב הפוסק עליון למעלה נר"ו וראיתי שכווננו לדע' אחד וכארי יקום לבטל את המעוררין איישר חיליה וחפץ הייתי להשתעשע בכל אמריו אבל אין הפנאי מסכים. אך את זאת ראיתי בסו"ד שתמה על הרב נאמן שמואל בסימן ל"ב שכתב דהרמב"ם ס"ל כתי' ראשון של התוס' במס' בכורות וכו' וע"ז תמ'ה יקרא דהדרישה בחיו"ד סימן שי"ב כתב כל בתר איפכא והצ"ע ככתוב בד"ק באורך. ואנא דאמרי שאין זו תימה על הרב שכבר הביא שם דברי הלחם חמודות שכתב כדברי הדרישה והרב ז"ל פירש דברי הר"ם במז"ל באופן אחר כיעו"ש והא גרמא ליה להרב הפוסק נר"ו שלא ראה הדברים במקומם אלא מ"ש הר' אהל יוסף בשמו. (וספר אהל יוסף אינו נמצא אתי כעת)

ואנכי הרואה דברי הרב נאמן שמואל שם תמוהים מאד מצד עצמם שכתב וז"ל דלתירוץ ראשון חיישי' לטורח וכדי שלא יחשדוהו על הטורח לא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת ומה שנטל נטל ואם ילך אצל אחר אינו יכול לומר לו לך אצל מי שנתת לו שכר וכן אם יבא לו אינו יכול לומר לו לך אצל אחר ובזה ליכא חשדא ע"כ ודברים אלו אחר המחי"ר אין להם מובן שכתב שהאחר אינו יכול לומר לו לך אצל מי שנתת לו שכר דמשמע דגם האחר חייב לראותה בחנם ולא יוכל לדחותו אצל מי שכבר לקח השכר. וזה לא ניתן להאמר דדוקא להראשון לא תקנו ליה רבנן ליקח תרי זמני אבל השני ודאי שיכול ליקח שכר בטלתו. ואם כוונתו שגם אם בא בשכרו לא יוכל לדחותו אצל האחר. גם זה מנין לו. ומ"ש וכן אם יבא לו אינו יכול לומר וכו' א"כ הרי חייבנוהו לראותו דמעולם לא עלה על הדעת שיהא הוא חייב לילך ולראותו אלא שכשיביאוהו אצלו לא יוכל לדחותו ואם אתה אומר כן הא איכא חשדא טובא. וכתב עוד שדעת הרמב"ם כתי' ראשון דלא כדברי בל"ח דאי כדבריו הול"ל והנוטל שכר חייב לראותה וכו' אלא ודאי לשונו מוכיח דס"ל כתי' ראשון של התוס' וכו' יעוש"ב. וכבר הוכחנו שתי' ראשון של התוס' לפי פירושו אין לו מובן דלפי דבריו אין נפקותא בין תי' ראשון לב' אלא דלתי' ראשון אם ילך אצל אחר אינו יכול לדחותו אצלו ולתי' ב' יכול לומר לו לך אצל האחר. וזה הוא דבר שאי אפשר לשמוע דהאחר יכול לראותו בשכר אם ירצה ואם לא ירצה אפילו בשכר ודאי שיכול לדחותו. והראשון אף אם יביאוהו אצלו אינו חייב לראותו לתי' ראשון ולתי' ב' חייב לראותו. ודברי הרמב"ם נוטים יותר דס"ל כתי' ב' מיתור לשונו הגם שיש לדקדק למה לא כתב בפירוש חייב לראותו וכאשר כתבנו בעניותנו לעיל ודוק כי קצרתי ועוד יש לדקדק בדברי הרב נ"ש שם אלא שהם מובנים להמעיין שם היטב: סימן ט"ו

תרנגולים המסורסים התירם הרב כנ"הג בחיו"ד סי' מ"ו הגהב"י אות ט' מטעם ס"ס ס' עברו י"ב חדש ואת"ל לא עברו שמא לא ניקבו הבני מעים והגם שאינו מתהפך כתב שמצינו בפוס' מתירים בס"ס אע"פ שאינו מתהפך וביחוד בדיני טרפיות וכו'