שו"ת תעלומות לב חלק א עה

גבוה ז"ל סט"ל מחודש מ"ה שכתב וז"ל הא דמכשרינן סירכה עם מכה בלא בדיק' דוקא כשאין באותה שבירה עוקץ אבל אם יש בה עוקץ והסירכה נאחזת בעוקץ אז יש לחוש לנקיבת הריאה מהר"ר אברהם יצחקי ז"ל בתשו' כ"י דף רע"ט והרמ"ז בסי' זה וכנ"הג בהג"הט אות ל"ז ומנהגינו להכשיר אם עולה בנפיחה ואפילו בדופן צר כי האי גוונא שיש מכה ועוקץ בצלע ונסרכה הריאה ע"ג העוקץ כתב הרמ"ז ז"ל דטריפה וכ"כ במנהגי הר"י פיג'ון ז"ל שצריך בדיקה בנפיחה דאע"פי שאנו מתירין נקב בפועל כשהיא סרוכה לדופן צר הני מילי כשהיא סרוכה כדרכה שהדופן סותם ששוכב על הריאה אמנם כשיש עוקץ בסירכה אינו מניח לריאה לשכב על הדופן אלא נקב בריאה וסימניך וחטאתי נגדי תמיד ע"כ. הרי לך דאיכא תלתא סברי מרנן להפך מהנך פוסקים דכל דאיכא סירכה עם עוקץ טריפה בהחלט הלא המה הכנ"הג ז"ל מהר"ר אברהם יצחקי ז"ל והרמ"ז ז"ל אלא שהשו"ג ומהר"י פיגון ז"ל מתירין ע"י נפיחה למנהגם כמ"ש השו"ג ז"ל גם לעיל סט"ל סקנ"ו כתב השו"ג ז"ל וז"ל ועוד קשה שבמנהגי הר"י פיג'ון ז"ל אשר בידינו כתוב שאם יש מכה בדופן צר ויש עוקץ במכה ונסרכה ע"ג העוקץ צריך בדיקה בנפיחה וסימניך וחטאתי נגדי תמיד כלומר שעוקץ העומד מכה תמיד בריאה ותנקב וכו' א"כ כ"ש וק"ו היכא דאיכא נקב בפועל למראית העין דהעצם לבד אינו סותם ע"כ. והנה מה שתמה על הר"י פיגון ז"ל שמתיר נקב בפועל תחת הסירכה ממ"ש מהר"י פיגון להטריף אם יש עוקץ במכה וכתב דכ"ש וק"ו היכא דאיכא נקב בפועל לא ידעתי מאי קשיא דהוא עצמו הביא לקמן מחודש מ"ה טעמו של הר"י פיגון ז"ל דאף דאנו מתירין נקב בפועל היינו דליכא עוקץ וכמו שהעתקתי לשונו לעיל וא"כ איך כתב הכא וכ"ש היכא דאיכא נקב בפועל דשנא וצ"ע. סוף דבר דהרב שנה וכ' דבסירכא עם עוקץ להטריף ודוקא בעיר שאלוניקי עושין נפיחה וכן כתב ג"כ במחודש ל"ו וכן עשו מעשה בשאלוניקי להצריך נפיחה אמנם במקום שאין עושין נפיחה יש להטריף יע"ש. העולה דאיכא בזה שלשה סברות דהיינו הרשב"ץ והרב משחא דרבותא ז"ל אף דאיכא עוקץ עם סירכא הם מתירין בהחלט בלא נפיחה ודעת הכנ"הג ומוהר"ר אברהם יצחקי והרמ"ז דטריפה לגמרי ולא מהני לה נפיחה ודעת השו"ג והר"י פיגון וחכמי המערב לבדוק בנפיחה ואם עלתה בנפיחה כשרה והשתא אנן בדידן לא ידענא איך נעשה אם להתיר בלא נפיחה כדעת הרשב"ץ והר' משחא דרבותא דהא מאחר דאתו עלה ממה שהתרנו נשתברו מיעוט צלעותיה א"כ לדידן כבר כתבתי דמנהג שוחטי מתא אשר בארץ המה להתיר נשבר אף דאיכא עוקץ ומתירין בלא נפיחה בבהמה אלא דאנחנו שוחטי הזמן הוספנו להחמיר להצריך נפיחה הואיל ונפיק מפומיה דגברא. רבה מהר"ד חזן ז"ל כמו שנכתוב לקמן בע"ה ומאחר דהרבנים הנ"ל לא חילקו בין איכא סירכה ללא איכא סירכה א"כ בסירכה לפי שקבלנו חומרת הרב יש לבדוק ע"י נפיחה ולהתיר בלא נפיחה כסברת הרב משחא דרבותא וכסברת הרשב"ץ ז"ל לא אפשר כיון דקבלנו עלינו חומרת הנפיחה ועיין מה שכתב הכנ"הג ז"ל ס"ק בהגהת ב"י אות דעת הרשב"ץ ויש אומרים שהביא הרשב"ץ ז"ל ותמצא מנוח א"כ לא נשאר לנו להסתפק אלא מאחר דבלא סירכה אנו עושין נפיחה אף דאיכא עוקץ אפי' אם עוקץ בצלע כנגד האומה בלא סירכה נוהגין לעשות נפיחה ומאחר דאם יש מכה באומה ויש סירכה בעוקץ ואנו באין לברר העוקץ בנפיחה אם ניקב הריאה לכאורה יש לעשות נפיחה דהרי לא נשאר לנו שום חשש בהך סירכה אלא העוקץ דהסירכה אם לא היה העוקץ ואיכא מכה בדופן אנו מתירין דאמרינן הסירכה לא באה מן הריאה אלא מן המכה וכשיש עוקץ ואנו נוהגין לבודקו בנפיחה היכא דליכא סירכה. גם בסירכה יש להתיר דהא הסירכה אינה מעלה ואינה מורדת במקום מכה ואף שהשו"ג ז"ל כתב דוקא למנהג עירו מועיל לא כן בשאר מקומות לא אתבריר טעמו דאי חשיב להך עוקץ עם סירכה ודאי נקב ומשום הכי לא מהני נפיחה לשאר מקומות דאף דלא בצבץ י"ל קרום עלה בו ונסתם א"כ גם למנהגם איך תועיל נפיחה אם אנו חושבין אותו לנקב ונסתם וכי לית להו קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום אלא מוכרח שאינו ודאי נקב אלא ספק וא"כ למנהגם דעושין נפיחה לסירכת האומה לדופן בלא מכה דסמכו על פירוש סוגיית הגמרא כמ"ש השו"ג ז"ל לעיל א"כ גם לדידן. מאחר דכל דאיכא עוקץ לא חשבינן ליה ודאי נקב סירכה זו מה עושה ואי הסירכה עושה נקב ודאי גם להו היה להם לאסור ונאמר דגזירה היא מלפניו דבמקום שאין עושין נפיחה לאומה בלא מכה אפשר קבלו דבזה המקום לא מהני נפיחה וא"כ אי איכא מכה ואנו באין לעשות נפיחה הרי עשינו הפך מה שנהגנו שלא לעשות נפיחה במקום הזה ובשלמא בעוקץ בלא סירכה בודקין דהא לא קבלנו שלא לעשות אלא בדאיכא סירכה אמנם כשיש סירכה בעוקץ דאז קבלנו בסירכה שלא לעשות נפיחה בלא מכה א"כ הכא אף דלענין סירכה לא בעי נפיחה דתלינן במכה מ"מ כיון דאיכא עוקץ וגם סירכה אין לעשות נפיחה. שו"ר להגאון מוהר"ד חזן ז"ל בספרו הנחמד נדיב לב חיו"ד סי' ס"ב דהביא דברי השו"ג ז"ל וכתב כיון דאיכא סירכה עם עוקץ אז הסירכה מושכת הריאה אל הדופן ודאי תנקב הריאה יע"ש ומאחר דכבר גילה רז זה הרב הגדול מי יכול לבוא אחר הארי החי דהוא העיד דודאי תנקב הריאה ומאחר שכן כן ראוי לנהוג ומנהגם של ראשונים תורה היא אלא ששם הביא למנהג שאלוניקי לעשות נפיחה ולא ערער עליו כלום ולפי דבריו דהוא ודאי נוקב הריאה אמאי מהני להו נפיחה אף דעושין נפיחה בלא מכה שם לא היה אלא ספק נקב לא כן בודאי נקב. העולה דלדעתי מנהג עירנו מנהג ישר הוא וראוי להטריף סירכה בעוקץ בין באונה בין באומה עם מכה ודוקא בסירכה עם עוקץ אבל בעוקץ לבדו יש להכשיר ע"י נפיחה וכמו שהכריע הרב הגדול נדיב לב סי' ס"ב מדברי השו"ג ז"ל וז"ל וכן מתבאר מדברי השו"ג ז"ל סט"ל מחודש מ"ה שלא אסר שבר עם עוקץ כי אם היכא דאיכה סירכה ע"ג העוקץ וכו' והשתא לנ"ד מלבד דכתיבנא דבבהמה אפי' איכא עוקץ כשירה אלא דראוי לנפוח הריאה וכן עשיתי שנפחתי הריאה ולא בצבצא והכשרתי. אלא שאני תמיה עליו דבספרו תורת הזבח אות צ' בדיני צלעות אות ב' וז"ל ובבהמה אם יש מכה ועוקץ בצלע טריפה שו"ג שם עכ"ל. וזה נראה הפך מ"ש בספרו נדיב לב הנ"ל להכריע מדברי השו"ג ז"ל דאם יש מכה בצלע גם דאיכא עוקץ כשרה אלא דהוא ז"ל הוסיף להצריך נפיחה ובתורת הזבח כתב משם השו"ג טריפה והסכימו להלכה ואי לא מסתפינא