שו"ת תעלומות לב חלק א סט

יע"א המתירים בשופי. והיה זה בש"א לחדש טבת שנת התרל"ו בא ס"ט כי ישוב ה' לשו"ש עליך לטוב וה' יברך את עמו בשלום: וחתימי עלה ז' קני מנורה גדולי הת"ח הרשומים הע"י: סימן ה' אלה הסכמות הרבנים גדולי הדור ה"י על מ"ש להם בענין זה בקיצור

ראה ראיתי דברי מע' הרב הכולל גם כן וא"ח הוא לי הי"ו דעמד ושרטט וכתב בנדון דאתא לידיה בצבור הרוצים לקנות חצר לת"ת וכו' ורצונם ליחד מקום למלמד יהודי ללמדם איזה שעה ביום שאר לשונות וכו' וע"ז כתב כחא דהתרא. והן אמת שהלשונות מצד עצמם לא נאסרו שהרי הואיל משה באר את התורה באר היטב בע' לשון. (אמר המחבר הא"ח ס"ט כ"כ רש"י בפרשת תבא והוא מש"ס סוטה רל"ו ע"א וזכורני שהרא"ם כתב כי באר היטב בצירופו עולה ע'. ובימי חרפי כתבתי הנר"ל בכוונתו כי היטב ד' אותיות אות ה' ד"פ עולה ך'. יו"ד ג"פ ל'. ט' ב"פ י"ח. ב' שנים עולה שבעים. וכעת אין בידי לא הרא"ם ולא מפרשיו) ומע' ידי"ן הרב הפוסק נר"ו הביא ראיה מהש"ס כי לא נאסרו הלשונות בשום זמן ולא גזרו אלא על חכמת יונית וכבר קדמו הריב"ש ז"ל בסימן מ"ה (א"ה כבר הבאתי דבריו בפסק הארוך עי"ל) שכ' וז"ל ואם מצד שהם כתובים בלשון יוני הלשון לא נאסר וכולם היו בקיאים בו וכו' וספרי הטבע המפורסמים לא מן ה' הוא זה לאסור אותם משום הלשון ומה שראוי להמנע מהם הוא מפני שמתאמצים לעקור עקרי תו"הק ע"ש שהאריך וכל המשא ומתן הוא ללמוד בספרים כאלו דמשכי להו לאפקרותא וזה הוא שאסר רבינו האיי גאון ז"ל ומה שחילקו הא בגדול הא בקטן היינו דכשהתלמיד אדם גדול מותר מפני שיבור הסולת וישליך הפסולת וכתב שם דאפ"ה כל באיה לא ישובון דלא נמלט הרמז"ל משגגה גם החכם רלב"ג אחר היותו חכם גדול הטו את לבבו אותם החכמות מדרך האמת וע"ע שם בסימן קי"ח. אבל עיקרי הלשונות מעולם לא נאסרו. ותשו' הריב"ש הלזו הובאה בס' יכין ובעז סי' קל"ד

ואנא דאמרי כי מה שהכריח נמי הרב הפוסק נר"ו להתיר הלשונות הוא הכרח גמור דאי לת"ה בא ונצווח על כל בני ישראל השרוים בד' כנפות הארץ. שכולם מדברים כלשון אותה אומה השרוים בתוכה. ואי איתא הרי עבדי איסורא ח"ו. ולא ניחא למרייהו דתימא הכי שכל ישראל וחכמיהם וגאוניהם טועים בזה ח"ו. אלא ודאי שהלשונות לא נאסרו. והאיסור הוא להעמיק בפלוסופיא שלהם שמכחישים עקרי הדת. והרשב"א ז"ל לא החרים בדורו אלא משום שנטמעו בספריהם והיו מלבישים ד"ת בחכמת הטבע שבספריהם ועל כיוצא בזה הוא מה שכתב הרא"ש בכלל כ"ו בהתווכחו עם הרב ידידיה וז"ל ועל שכתבת מגזרת השכל והדת וכו' וע"ז אמר החכם כל באיה לא ישובון וכו' עש"ב צא ולמד שאינו כועס על מה שלמדו הלשון אלא על מה שהעמיקו בספריהם העוקרים עקרי הדת. ובכן נ"ד שכל עיקרו הוא בא ללמד הלשון והכתיבה כדי לישא וליתן לצורך פרנסתו אין בו איסור כלל. ומ"ט ומ"ן שיעשו ככל אשר אנחנו עושים פה בבית הספר שיסדה הגברת מווין ללמד תשב"ר תו"הק ויש מלמד קבוע ללמדם ב' שעות ביום לשון המדינה לשון וכתיבה מכל ספורי תו"הק המועתקים ללשון ההוא. ובזה נמצאו מבינים הלשון היטב. וממילא יודעים ג"כ מ"ש בתורה ונביאים על בוריו וזה היתר גמור בלי שום פקפוק כאמור

ואין ספק שלזה כוין הרב הגדול בע"ס זרע אמת ז"ל בח"ב סי' ק"ז שכת' להתיר לצורך פרנסתו ללמד הלשון של העמים. אלא שאם אחר כך כשלמד הלשון בהיות הנער שלם בדעתו נטה לבבו לעיין באיזה חכמה חיצונית לית לן בה מאחר שכבר נשתרש באמונת התורה. ואם נטה לבו לדבר רע אין זה אלא כי סורו רע בלא"ה. ועיין להרמז"ל בפי' לאבות כשחילק הדבור לה' חלקים שכ' ודע שהדבור לא יאסר ולא יותר ויאהב וימאס מצד הלשון אלא מצד עניינו וכו'. אלא דאכתי מידי אותם זקנים וחסידים מאנשי תורתנו דמייתי הר' מז"ל לא יצאנו י"ח שהם היו מרחיקים שיר ערבי בכל מיני הרחקה ונראה שהיו אוסרים הלשון לכאורה. אבל הא ליתא שכבר ביארנו מן התלמוד דלא נאסר שום לשון וכ"ש לשון ערבי שהוא ל"הק משובש. ואמאי הרמז"ל לא סתר סברתם מן התלמוד אם כוונתם היתה לאסור הלשון. אלא ודאי דהם לא היו מרחיקים אלא לשיר שיר ערבי ומטעם אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ומפרשים דבמקום שיש שמחה שלא ישירו כמו שישירו העמים וכאשר הובא בתשו' סימן רפ"ה שש"ץ המנגן בשירי הישמעאלים שמסלקים אותו ועיין להרי"ף ז"ל בפ' אין עומדין ולהרב מהר"מ חזן זלה"ה בס' איי הים סי' קנ"ב הרי טעם זקנים המרחיקים שירי ערכי. ואפי"ה דעת הרמב"ם ז"ל להתיר כיון שאין בו נבלות שהרי אמרו כיצד מרקדים לפני הכלה נאה וחסודה ומשום היותו בלשון ערבי לא יאסר

ועל אשר שמעתי באומרים דנהי שהותר ללמד שאר לשונות וכמו שמצינו ג"כ ביוסף הצדיק ע"ה שבא מלאך ולמדו ע' לשון. מ"מ עתה שאנחנו בגלות החיל הזה ומחכים פדיון נפשנו יש לחוש פן יגרום עכוב הגאולה שהרי אמרו ז"ל דבשביל ד' דברים נגאלו ישראל ואחד מהם שלא שינו את לשונם. אנא דאמרי דטעותא היא דהכוונה שלא שינו היינו שלא עזבו לשון עברי מכל וכל הגם שידעו שאר לשונות. וממקומו הוא מוכרע דהכי איתא בשיר השירים רבה ע"פ גל נעול אחותי כלה רב הונא בשם בר קפרא אמר בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ר"וש נחתין ר"וש סלקין דלא קרו לראובן רופיס וכו' ולא שינו את לשונם להלן כתיב ויגד לאברהם העברי וכאן כתיב אלהי העברים נקרא עלינו וכתיב כי פי המדבר אליכם בל"הק ע"ש הנה דומיא דיוסף קאמר דהרי כשהיה מדבר עם פרעה והמצרים היה מדבר נפטית וגם ישראל היו מדברים כלשונם ומה שלא שינו לשונם היינו שלא שכחוהו וביניהם היו מדברים בל"הק. וכן לענין השמות נראה שהאף שהאומות היו קורין לראובן רופיס ולשמעון לוליני מ"מ ביניהם היו נקראים כשמות אשר קראו להם אביהם. ונראה טעמו של דבר שבשביל אלו זכו לגאולה. כי הנה מה שלא שינו את לשונם גרם שיצאו על פי מה דאיתא בשמות רבה ע"פ ויאמן העם יכול לא האמינו עד שראו את האותות לא אלא וישמעו כי פקד על השמועה האמינו ובמה