שו"ת תעלומות לב חלק א סה

שלעז להם בחכמה יונית גזרו ואמרו ארור האיש שילמד את בנו יונית. ופריך תלמודא וחכמת יונית מי אסירא והתניא אמר רב בא"י לשון סורסי למה או ל"הק או ל' יונית ואר"י בבבל לשון יוני למה או ל"הק או לשון פרסי ומשני חכמת יוני לחוד לשון יוני לחוד ופירש"י ז"ל כי חכמת יונית היינו רמיזות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"המ דמסכת סוטה דהיינו רמיזות שהיו מדברים בו גדולי המלכות שכבר נאבדה חכמה זו מן העולם. ומ"ש רב בא"י לשון סורסי למה אין הכונה שלשון סורסי נאסר בא"י ובבבל נאסר לשון יוני. אלא שלהיותם קרובים לארץ יון ולשון יון יפה מזה הי"ל לספר בו וכן נמי בבבל הסמוך לפרס כמו שמדוקדק בפרש"י דשלהי מס' סוטה והדבר מוכרע מאליו שאפי' חכמת יונית לא היה אסור מן התורה אלא גזרה דרבנן ומשום מעשה שהיה ועיין בתוספות בב"ק ר"ה ואסור. ואל תטעה שלא הותרו הלשונות ההם אלא דוקא לגדולים שכבר מלאו צבאם בחכמת התורה ולא לבנים קטנים שהם רכי הדעת והתבונה. וכמו ששמעתי מי ששגה בזה מפני העדר הבנתו בפשטא דשמעתתא. שהרי על מה שגזרו ארור האיש שילמד את בנו חכמת יונית קפריך וחכמת יונית מי אסירא ותריץ חכמה לחוד ולשון לחוד. ועוד ממ"ש לקמן שם וחכמת יונית מי אסירא והאמר ר"י אמר שמואל משום רשב"ג אלף ילדים היו בבית אבא ת"ק מהם למדו תורה ת"ק מהם למדו חכמת יונית ומשני שאני בית ר"ג שהיו קרובים למלכות. הרי דלא ק"ל על שהיו ילדים או בחורים שאפי' הלשון נאסר להם (לדעתו) וגם ר"ג לא הוה עביד תרתי ללמד חכמה יונית ולבחורים קטנים אלא ודאי דלא פלוג רבנן. וזה ברור לדרדקי דבי רב

הרי לך ראיה מפורשת מש"ס דילן בלתי שום חולק שאין איסור ללמד אדם את בנו לשון העמים. ואפי' גזרה דרבנן ליכא. וראיתי מי שמגבב דברים (ולא אזכיר דבר בשם אומרו משום כבודו) לאסור איסר ממה שהשיב ר' ישמעאל לבן אחותו צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה שהוא דבר שלא יהא בעולם כפירש"י במנחות דצ"ט. אשר לפי מה שביארנו נתבאר ביטול דבריו כי בן דמא לא הוצרך לשאול אלא על חכמת יונית שכבר נאסרה והשיבו ר"ג כהלכה לאסור איסר על נפשו. וכמה כרכורים כרכרו בעלי התוס' שם בד"ה מהו ובפרק ר' ישמעאל ד"ה ארור לתת טעם לשאלת בן דמא כיעי"ש. ולי נראה לישב כוונת שאלתו של בן דמא והוא שהבין בכוונת הגזרה שלא גזרו אלא על הקטנים מפני שכאשר ירגיל מקטנותו בחכמתם ורמיזתם יתקרב דעתו להם בדתם ואמונתם ויסור מדרכי התורה וגם כי יזקין לא יסור ממנה כאשר קרה לאותו זקן. ודייק כן מלשון הגזרה שגזרו ללמד את בנו ולא סתמו דבריהם לומר ארור מי שילמד חכמת יונית. ולזה שאל בחכמה כגון אני שהנני גדול וכבר נשתרשתי באמונה יען כבר למדתי כל התורה. הנני בכלל הגזרה או לא. וע"ז השיבו ר"ג גם לפי דעתו דעכ"פ איכא משום לא ימוש. ולדעת התוס' שם שנראה דס"ל שהגזרה היתה כוללת כקטון כגדול. צריך לפרש שמ"ש ארור מי שילמד בנו וכו' היינו מטעם שידעו שחכמה זאת אין באפשרות ללמדה אלא אם יתחיל בה מקטנותו להיותה עמוקה ורחבה. והאיש הגדול בשנים קשה עליו מאד להתלמד והנסיון מסכים לזה. וע"כ דברו חכמים בהווה. עתה ראיתי להר"ש ז"ל בפ"א למס' פאה שהביא בירושלמי שאלו את ר' יהושע מהו שילמד אדם את בנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו וכו' ומ"ש בפרק שתי הלחם גבי בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל וכתב ותימה הא קאי בארור כדאיתא בפרק ר"י דס"ד ע"ב (וכמ"ש התוס' שם). ואי הוה גרסינן יוונית ולא גרסי' חכמת יוונית בההיא דבן דמא ובירושלמי הוה ניחא וכו' ע"כ וכוונתו בחילוף הגירסאות היא ודאי לומר שעיקר השאלה היתה על לשון יוונית. והוא תימה ודאי דעל הלשון מי הכניסו לבית הספק ואיך ר"י ורי"ש אסרו בפשיטות הפך סוגיין דב"ק ודסוטה הנז"ל. והא ודאי שאין לנו להפך הגירסא ולאפושי פלוגתא. וגם התוס' בפ' שתי הלחם שתמיהתו ותירוציו מכוונים לדבריהם. לא העלו על דל שפתותיהם לומר כן והוא ברור

עתה בא לידי ס"ס ירושלמי דפוס זיטאמיר ושם בפ"א דפאה גריס שאלו את ר"י מהו שילמד את בנו יוונית. ופירושו ודאי דלא קבעו מניה אלא על חכמת יוונית וכאשר הוכחנו לעיל. וראיה דהתם בפ' במה אשה איתא י"ג דברים התירו לבית רבי וחד מנייהו שילמדו בניהם יוונית משום שהיו זקוקין למלכות. ופשוט הדבר שהוא על החכמה ההיא כמ"ש בש"ס דילן בפ' מרובה וכן פירש הרב קרבן העדה שם. והנה תמן אמרין ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר מותר אדם ללמד בתו יוונית מפני שתכשיט הוא לה שמע שמעון בר בא אמר בגין דר' אבהו בעי למלף ברתיה יוונית תלי לה בר"י שמע ר' אבהו ואמר יבא עלי אם לא שמעתיה מר"י והתם נמי פירשו דקאי על חכמת יונית שתכשיט הוא לה שתמצא חן בעיני המטרוניתא ולכן התירו כמו שהתירו להקרובי' למלכות ועיין להרשב"ץ ז"ל בפי' לאבות פ"ב במשנת הוי שקוד ללמוד תורה שכתב וז"ל וכן מה שאסרו ללמוד חכמת יונית כמ"ש בפרק מרובה ואחרון מסוטה לא אמרו זה על חכמה שהיא על דרך חקירה שכלית אלא על החכמה שהיתה נוהגת באותו זמן לדבר ברמיזה כמ"ש בחגיגה ואף חכמה זו מותרת היתה אלא מפני אותו מעשה אמרו ארור אדם שילמד בנו חכמת יונית ומ"ש בברכות מנעו בניכם מן ההגיון אינו חכמת אל מנט'ק (דהיינו חכמת הלשון) פירש"י ז"ל פי' הגיון שיחה בטלה ובירושלמי פ' במה אשה אמ"ר אבהו בשם ר"י מותר אדם ללמד בתו וכו' עכל"ה. משמע מדבריו שלא נאסר ללמד את הבנים כ"א חכמת יונית והגיון של שיחה בטלה אבל חכמה שהיא על דרך חכמה שכלית וחכמת אל מנט'ק מותר האדם ללמדם לבנו. ואי קשיא לך מה יענה למה שהשיב ר' יהושע בפ"א דפאה ור"י במנחות דצ"ט דאיכא משום לא ימוש וע"כ אסרו בכל עת וזמן. והאי טעמא איתא בכל חכמה ולשון שאינה מחכמת התורה. לזה צריך ליישב שלא נאמר זה אלא באותם הדורות שהיתה תורתם קבע והיו שרויים על אדמתם ומדברים כלשון עמם ולא היו צריכים לאותם הלשונות והחכמות. לא כן אנו בעונותינו שאנו מפוזרים ומפורדים בין האומות וצריכים אנו לידע לשונם כדי לשאת ולתת עמהם. ואם היום כאן בעיר אחת יוכל היות דביש ליה בהאי מתא והגלגל יגלגלנו אל מקום אחר ואם לא יתלמד בקטנותו הלשונות ההוות בארץ יהיה כערער במדבר. עוד זאת כי בלא"ה רוב הצרות והדלות לא נתן לעם בני ישראל לקיים מצות לא ימוש כהלכתו. (ועיין בדברי הרב זרע אמת ח"ב סי' קמ"ב שנביא דבריו להלן). ואולי גם בזמן הש"ס לא אמרו כן