שו"ת תעלומות לב חלק א סד

במס' כתובות דק"ה ע"א). גם כי כל מלמד יש לו קרוב לששים או לשבעים תלמידים. והוא לבדו מלמדם. ואפילו ריש דוכנא לא מוקמו ליה. ומלבד כי אין ראוי לתת למלמד אחד יותר מכ"ה תלמידים כדאיתא בב"ב דכ"א וכפסק הש"ע ביו"ד סי' הר"ם. ואפילו לדעת הרא"ש החולק. מ"מ ס"ל שלא ילמד יחידי יתר על ארבעים. והגם דלאו לעכובא אתמר (כמ"ש המט"ש ח"ג בקונט' מירא דכיא סי' יו"ד.) הא ודאי הסברא נותנת כי ברבות התלמידים יתר על המדה הראויה. ימעט הלימוד ולא יראו פרי נכון בלימודם ויאבדו הזמן לריק ולבהלה. ובפרט כאשר בכל ריבוי התלמידים האלה הספקת המלמד מעוטה וחרפתו מרובה לאהדורי אפתחא מאבי הבנים לקבץ על יד דמי הספקתו כעני שואל על פתח. ומוכרח להניח הילדים לבדם כדי לשאול אוכל לנפשו. עוד זאת כי אין גם אחד מהמלמדים שמלמד לנערים משנה וגמרא. וזה גורם שתשתכח תורה מישראל ח"ו. גם רוב ככל הילדים לא יתלמדו אפילו כתיבה עברית. וזאת היתה גרמא בנזיקין כי יגדלו הנערים כפראים במדבר. ואף בצאתם לפעולם ולעבודתם יהיה מלאכתם וכתיבתם נעשית ע"י אחרים

וגדולה מכל אלה גרם העדר הלימוד הנכון בעיר הזאת כי הגבירים ויחידי העיר הזאת אשר לא יכלו להניח בניהם במצב רע ומר כזה. הם שולחים בניהם לערי איורו"פא להתלמד שם לשונות וכתיבת העמים. והדבר מובן מאליו מה אחרית אלו הבנים היושבים בערי החירות והדרור באין עליהם מורא ב"ו גם לא מורא אב ואם. ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא ל וגם פה בתוך העיר נמצ' סקו"לא של נוצרים וגם שם ילכו נערי בני ישראל לשמוע לקח מפי מורה נוצרי ומספרי הנוצרים ויתערבו בילדי הגוים וילמד ממעשיהם. את כל אלה ראיתי ונתון אל לבי ותרגז בטני וכל עצמותי אחזו רעד. לב מי לא ידאב. ועין מי לא ידמע דמוע. בראותה כל אלה. ויותר מהמה שלא ניתן להאמר ולהכתב. לכן שמתי אל לבי לבקש מנוח לכל אלה במלתא דשוייא לכולהו כעשיר כאביון כדל כהלך. והוא באשר נייסד בית ספר גדול ורחב ידים. אשר שם יתקבצו המלמדים החכמים ללמד לעם ה' תורה ומשנה וגמרא ושעה או שתי שעות ביום ילמדו אותם כתיבה עברית ואיטאלקית שהיא צריכה לעיר הזאת. ובזה נסיר חרפה מעל אלה השומעים לקח מאינו יאודי עם בני הנעורים אשר לא מבני ישראל המה. והנם מנוערים מתורה ומצוות. וגם אלה אשר היו עד כה לדראון עולם משוללים תורה וד"א. הלא עתה כולם יחד יבינו במקרא ובמשנה וגם מעט ד"א ממורה יאודי. במקום קדוש אשר כולו אומר כבוד לה' ותורתו הקדושה. תחת השגחת מנהלים ת"ח ויראי ה' אשר ישיתו לבם לכל תהלוכות בית הספר ע"פ התנאים ההגונים בכל מידי דמיטב. והגבירים הע"י בלב שלם נתרצו ויאותו להביא בניהם אל בית הספר הזה המלא רוח דעת ויראת ה'. ולא יוסיף יבא בם ערל וטמא. ויתנדבו נדבה גדולה לקניית החצר הגדול וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו

אך לדאבון לבבנו קמו עלינו תרי רבנן מגו תלת ויוציאו קול במחנה העברים לאמור כי דבר זה אסור מן התורה. ושהראשונים ז"ל החרימו ע"ז. ויהי העם כמתאוננים כי אם כנים הדברים מדוע לא אזרו חיל לאסור לימוד לשון איטלקי וצרפתי אשר לומדים יותר משלשים ילדים אצל המורה הנוצרי והם לא נתעוררו להגיד לבית יעקב גודל האיסור. וגם את בנותיהם הקטנות ששולחים אותם אצל הכומרות ללמדם לשון הנז' ולא היה פוצה פה ומצפצף. ועתה שבאים להרים המכשול הזה המה יצאו לקראת נשק לאסור איסר במשטח חרמים. דבר שלא ישוער ולא נהיה לעולמים. ואנכי להסיר עקשות פה מעלי ראיתי חובה לעצמי להגיד כי ישר גופא דעובדא. והנה באתי היום במגילת ספר כתוב עלי להראות העמים והשרים כי צדקתי בשופטי. ולפום דינא אין איסור בדבר כלל כללי ואדרבא בכגון דא שבאים אנו להצילם מפח המוקש אשר רבים נלכדו לחבק חק נכריה אשר אמריה החליקה בלתי לימוד תורה כ"וע. הא ודאי למצוה יחשב להביאם לחסות תחת כנפי התורה והמצוה עם ד"א וזה וזה יתקיים בידם בעה"ית: וזה החלי בעזר צורי וגואלי מלכי בקדש הליכות אלי

ואומר טרם כל עלינו לברר כי לשונות העמים וכתיבתם לא נאסרו מתורת משה רבע"ה אלא אדרבה הסנהדרין ראשי שבטי ישראל היו צריכים לידע בכל לשון כדי שלא ישמע מפי התורגמן כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דטו"ב ע"א. ואל ישיאך לבך שדבר זה הותר לסנהדרין דווקא כמו שהותרו איזה דברים האסורי' לקרובים למלכות. דהא ידיעת הע' לשון לאו מלתא זוטרתי היא שיוכל להתלמד בגודלו כאשר נהיה ראוי לשבת בסנהדרין. ואחד היה יוסף הצדיק זיע"א שלמדוהו בגודלו וע"י מלאך שלא כדרך טבע. אלא ודאי שכל אחד מגדולי ישראל היה מלמד לבנו הן בעודנו צעיר לימים הלשונו' ההם שאם יזכה מצד עצמו לקבל המשרה ההיא לא יעצרהו העדר ידיעת הלשונות ההם. והגם דהתם ע"ב אמר ר"י אמר רב כל עיר שאין בה ב' לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין דמשמע דבב' וג' היודעים די ולא צריכי כולהו למגמר הני לישני. מ"מ ודאי דלכתחילה צריכים כולם לדעת הע' לשון כדמשמע סתמא דלעיל דקאמ' דאין מושיבין אלא א"כ יודע וכו' והכי משמע במס' מנחות דס"ה. אבל אה"ן שאם נמצא עיר שאין בה אלא ג' היודעים לא מפני זה יתעכב מניית הסנהדרין. ועיין תוס' שם ד"ה ויודעים ובתורת חיים ובנין שלמה בחי' לסנהדרין. ועיין במס' סופרים פט"ז שהיה משבח להלל הזקן שלמד כל הלשונות וע"ש בכסא רחמים דר"ן ע"ב דעכ"פ שבח היה להם לידע הלשונות כולם. וכבר הוכחנו שמוכרח שהיו מתלמדים בקטנותם. ואם איתא דאיכא איסורא בלמידת הלשונות לא הוו עבדי איסורא בטענת שמא יהיה ראוי להמנות בסנהדרין. ועוד שעיקר הצורך לידע כל הלשונות או רובם היינו טעמא כדי שלא יהיו שומעים מפי התורגמן. והרי בזמן הבית שכל ישראל היו שרוים על אדמתם ואם איתא שלא הותר להם אלא ל"הק איך ימצא עד בבני ישראל (דלענין עדות קאי כדפירש"י שם מטעם עד מפי עד) שיבא לפני הסנהדרין ולא ידע ל"הק שהוא הלשון שבקיאים בו כולם אלא ודאי שהלשונות לא נאסרו מעולם. ועיין שאלת יעבץ סימן. יו"ד בח"א

ואדרבה רואה אני שלא זאת שבתלמודנו הקדוש לא נאסר לימוד לשונות העמים אלא שבפירוש הותר מכללו. שהרי איתא בסוטה דמ"ט ובשלהי פרק מרובה שמשום מעשה שהיה באותו זקן