שו"ת תעלומות לב חלק א סב

יגיע בלי שום ספק. ובפרט דבפירוש כתב הרב דאפי' באינו סמוך על שלחנו פסול לדונו. ודי בהערה קטנה זאת לאריכות דבריו

והנה הריק"ש ז"ל במ"ש דאפי' אינו סמוך ע"ש אביו פסול לדון נסתייע מדברי הריב"ש בסי' קנ"ז. וגם משם אין לו ראיה ברורה. ואף הוא ז"ל לא הביא דבריו אלא לסמך בעלמא כמו שהרגיש בסו"ד וכתב דסברא זאת אף אם לא נאמרה ראויה ליאמר. ונראה לי שגם הרשב"ץ ז"ל החולק בזה בח"א סימן א' מודה הוא דהיכא שהשנאה עם האב ובא לדון את הבן שפסול כיון שרחמי האב על הבן וכל הנעשה לבן לאב יגיע וכאותה ששנינו נדרי אונסים כיצד חלה הוא או שחלה בנו. כ"ש בצערא דגופא ובזיון גמור של פיסול הגוף שמגיע לאב בלי ספק ובזה נוטל הדין השונא לאב נקמתא ממנו דלכ"ע פסול לדון את הבן וברור. ובפרט דהרב ח"ש ז"ל דרב חיליה הסכים עמו ואסמכיה אקרא דבנות צלפחד שאמרו למשה רבינו ע"ה והוא לא היה בעדת קרח כי היכי שלא יפסל לדון דינם. אף שענין קרח היה במלתא דאיסורא וגם אביהם כבר מת ושנאתם וקנאתם כבר אבדה ודוק היטב. ועוד האריך המחבר בזה שם וחזר וכפלם בתשובתו השניה. וממ"ש יתבאר ביטולם

תו חזיתיה דבקכ"ב ע"ב שבא להשיב את הארי הגאון מז"ה במ"ש מדברי המ"ץ ח"ב דקל"ד ע"א דאם שהרב שם אין ולאו ורפיא בידיה אם שונא לאב פסול לבן מ"מ כתב כיון דכל כוונתו לדבר נגד החכם אביו אינו מביט הנעשה לבתו וכו' ע"ש כ"ש הכא דהשנאה היתה עם הבן את"ד ז"ל בס"ה נדי"ל ח"ב ד"ג סוע"ד והשיב לזה דהרואה יראה שהרב דחה זה להדיא וכתב דלא בשביל שנאת האב יאסור הבת ולא רפיא בידיה. ומ"ש דהיה מקום להקל אינו אלא בנ"ד דאיירי בפיסול קול שהוא דרבנן משא"כ בנ"ד וכו' ולפי"ז אדרבה מצינו חולק להריק"ש וכו' יעו"ש מה שהאריך בדבר פשוט כזה. ואם צדק בדבריו או אפי' הבין פשט הדברים החרשתי. אבל אנכי הרואה דלא ידע מאי קאמר ומגבב דברים ומשיב אפי' סובין. לכן אני אפרש לו את המפורש ותכל תלונותיו

הוא הדבר דהרב ז"ל לא קאי התם בעדים המעידים ובא לפוסלם משום שנאת האב. דהתם קאי בקול של כיעור דקי"ל דאי איכא אויבים אמרינן אויבים הוא דאפיקו לקלא. וה"ד באיכא אויבים לנטען או לנטענת. והתם האויבים היו אויבי אביה החכם. ואפי"ה כתב הרב המחבר בדקל"א ע"א בפשיטות וז"ל וא"כ בנ"ד שטוען שהם אויביו ואינהו מפקי לקלא אם כנים הדברים לית לה דין קלא אפילו היה הקול כדין ע"כ. ובא רעהו וחקרו מהר"א חסון ז"ל ודעמיה בדקל"ג ע"ג. דאין לומר דכיון שלא מצינו להדיא אלא אויבים לנטען או הנטענת והכא ליכא אויבים לבת. לזה אמר שאף אם נודה לזה ונחמיר אע"פ שיש מקום להקל כיון שאינו מן התורה וכו' מ"מ בנ"ד ודאי נאמר אויבים אפקוהו לקלא כיון שכונתו לדבר נגד החכם אביה וכו' מ"מ כיון שהוא נוקם מן אויבו אע"פ שעושה רע למי שאינו אויבו א"כ גם הכא כוונתו היתה לנקום מהחכם אביה אע"פ שאין לו עם הבחורה איבה ושנאה וכו' ע"כ. למדנו מדבריהם דעכ"פ שנאת האב להנקם ממנו גורם להוציא לעז על הבת וזה פשיט להו להרבנים הנז' בלי ספק וכתבו שאין לומר שכיון שאינו אויב להבחורה שיהיה נאמן. אלא דלרווחא דמלתא כתבו מה שכתבו. ובפירוש כתבו דכיון שהוא שונא לאביה הוא מוציא על בתו לעז כדי לנקום מאביה. הרי דשנאת האב מגיע גם לבת. ואם זה נאמר לגבי קול ועדים שהשונא כשר להעיד לשונא מד"ת. לגבי דיינים פשיטא דס"ל שפסולים לדון את הבת אם הם שונאים לאביה

ועתה הבט ימין וראה דברי המחבר שכתב שהמשפ"ץ פשיט"ל כי בשביל שנאת האב אינו נפסל לבת ולא רפיא בידיה ואדרבה שהוא חולק להריק"ש ויצא לחלק כדאית ליה עי"ש ומי יעצור כח די השיב למי שגברה עליו דמיונו כ"כ וקורא לרואים שיראו ואפי' מי שלא ראה מאורות מימיו ישכיל ויבין כי הוא קורא ופושט דברים שלא ניתנו ליכתב כי מבואר מדבריהם שאינו נאמן להיותו שונא לאביה וכמ"ש בפשיטות הרב המחבר וגם הרבנים הפוס' המסכימים עמו דעתם כן אלא שמצא דרך יותר מרווח. ולא כתבו כן אלא גבי עדות אבל לגבי דינא ודאי דס"ל שפסולים בפשיטות במכ"ש כמש"ל ואין צורך לכפול הדברים

עוד כתב בדקכ"ג ע"א וז"ל גם מ"ש בביטול דברי על פיסול בנו דאחר שפסלו הרבנים את שחיטתו והוא הזיד לשחוט דהוי חשוד לאותו דבר מכ"ש ממ"ש רי"ו והרא"ש כלל ז' וכו' וע"ז כתב וכל חכם לב עיניו יחזו אשר בנה ואשר הרס רקיעים של הבל אחרי ראותו שפיר גזרתם דהוא כשר לש"וב ליחיד ולרבים ושלא היתה כוונתם כ"א שלא להיות שו"מ פה העירה וא"כ אין כאן איסור אלא יורד ברשות וכו' ולפי מה שנתבאר וכו' אכתי מה יועיל מ"ש בגזרה שניה פירוש דבריהם. והוא הזיד לשחוט תכף אחר שפסלו אותו ולא נתוודע לשום אדם פירוש דבריהם. כ"א הכרזת פיסול שחיטתו שהיא טרפה ואפי' הוא עצמו לא ידע מ"ש בפנקס הב"ד וכו' א"ד עיש"ב מי יוכל לדון עם מי שתקיף בדעתו ומכריח לגלות את הראוי לכסותו והגאון מז"ה ז"ל מרוב ענותנותיה דמר השיבו במלות קצרות משום כבוד אלהים הסתר דבר. וגם אנכי אינני הולך רכיל מגלה סוד אלא בכללות אני אומר. דלא דמי ההיא דהרא"ש ז"ל לנ"ד כעוכלא לדנא. דהתם הסכימו כל הצבור והטילו חרם שלא ישחוט כ"א השוחט הקבוע וכונתם לשמים כרי שלא יקפוץ שוחט שאינו מומחה וישחוט כי"עוש משא"כ בנ"ד דליכ' הגוי כולו כי חלק לבם בעת ההיא ויחצו לשתי ממלכות ורבה המהומה בקרב הארץ כידוע והשוחט ההוא היה מומחה וסמוך מפיהם ומפי כתבם של רבני העיר. וגם כי לא עשו חרם. בדבר אלא הכריזו על שחיטתו שהיתה טרפה והוא הבין שעל אותה שחיטה דוקא הכריזו. ומה גם כי עשה ע"פ הוראת חכם הרב מ"א כמבואר בשאלה. והרבה יש לישא וליתן בהך תשובת הרא"ש אלא שאין כאן מקומו ושעתו. ועיין נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ט"ו באורך ישרי לב חיו"ד אות ש'

ומלבד כל זה ויותר מהמה שאין ראוי לגלות איך יבא עתה לפסול אותו מטעם זה אחר שנתבאר כוונת הרבנים ז"ל בפירוש גזרתם א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא הזיד ועבר על גזרתם. כיון שגם הוא היה יכול לומר שכך הבין בפירוש הכרוז כיון שלא הכריזו בפירוש ששחיטתו פסולה בכל עת וזמן ובכל מקום ובין עוף ובין בהמה למינה. ובהגלות נגלות פירוש דבריהם אף על הכתוב בפנקס שלא ראה אותו