שו"ת תעלומות לב חלק א ס

גבוהה גבוהה ה' הטוב יכפר

לכן אבא אעי'ר במה שפקפק בעיקר הדין כי הנה מדקט"ז ע"ב עד דק"ך ע"ד לא נמצא בו דבר טוב אלא פטפוטי דברים ומילי כדיבי וזלזול התורה ולומדיה שכבר הזהירנו המלך החכם שלא להשיב ע"ז. והגם שהרב הפוסק משה שפיר נר"ו נטפל לדבר מצוה להשיבו לפי דרכו להסיר עקשות פה מעל רבנן תקיפי ראשי אלפי לקדושים אשר בארץ זיע"א ויישר חיליה. מ"מ כל לגבי דידי לא כן אנכי עמדי כדבר האמור

ואבא היום למ"ש שם בדק"ך ע"ג להשיב את הארי בן ארי מז"ה הגדול ז"ל שכתב בס"ה נדיב לב ח"ב סי' א' דאין להוציא שום אדם מחזקתו אלא בעדות ברורה ולא בהוצאת ש"ר באמור העידו עדים וה"ד הרב"ח בסי' צ"ט וק' וכו' עי"שב ולהשיב ע"ז הרחיב פה האריך לשון ולא נאבד הזמן בהעתקת דבריו הכפולים ומכופלים. ותכלית תשובתו הוא כי לא כתבו כן הרבנים ז"ל כ"א באיש המוחזק בכשרות ודוקא בהפקעת אשה מבעלה דכדי"נ דיינינן לה משא"כ הכא וכו' כיעו"ש אורך היריעה. ודברים אלו בטלים מעצמם ואין להם על מה שיסמוכו כי איך יוציאו איש ישראלי מחזקת כשרותו בלתי עדים וראיה ברורה. ואיך מלאו לבו לומר שאין אנו באים כאן להוציאו מחזקתו אלא להעמידו על חזקתו הרעועה והצרועה וכו' והוא מודה שלא נמצא עליו עדות ברורה להוציאו מחזקת כשרותו דהו"ל מעיקרא כהלכת כל גוברין יהודאין. וזה גרם לו שלא קרא תשובת הרבנים אלא כקורא באגרות ולא יצא ידי חובתו. וז"ל מהר"י מינץ בתשו' סי' ו' ומכאן מוכח שאין חילוק בין נכבד לשאינו נכבד בין ע"ה לת"ח וכו' ופריץ לא נקרא אלא כשפרץ כבר במקום אחר (והיינו ודאי בעדות המועילה לפו"ד) אבל סתמא ריק מקרי ועליהם נאמר כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנים שבך מלאים מצות כרמון ואין לחושדם כלל בדיעבד שפרצו גדר וכו' אם לא שנדע בודאי אלא מוקמינן להו בחזקת כשרות אע"ג דריק הוא וכו' עיש"ב. הרי מבואר דאפי' בריק גמור לא איבד חזקתו אם לא שנדע בודאי שפרץ גדר. והרי זה דומה למ"ש הרדב"ז בחדשות סי' ק"ם דכל שעבר עברה בעדים אינו חוזר לכשרותו אלא בעדים שעשה תשובה וכ"כ הרב זקן אהרן סימן ב'. מכאן ראיה ברורה דכל דליכא סהדי שעבר עברה לא הפסיד חזקת כשרותו דהו"ל מעיקרא

והרי כמה החמירו רז"ל אפי' היכא דאיכא עד בדבר שאינו יכול אותו העד לאוסרו ואם העיר עליו לוקה משום דאפיק שום כיש כמ"ש הסמ"ג לאוין רי"ג והג"מ בהל' עדות פ"ד ופסקו רמ"א בחח"מ סי' כ"ח. כ"ש בנ"ד דליכא אפי' עד יחיד אלא קול בעלמא דאויבים אפקוהו בלי ספק. והמחבר הזה סומך ראשו ורובו על הקול בוכים שהוציאו שונאיו ומנגדיו לפסול זרע רב דאתי מגויית האריות ובא וראה מ"ש מהרי"קו ז"ל בשורש קפ"ח וז"ל הצריך אע"ג דחזה ביה דבר ערוה לא מהימן מידי אפי' לביישו ולהרחיקו ואפי' היה העד כשר אין להאמינו מינו אפילו למשניה ק"ו שאסור לביישו והמביישו יבקש רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אי"ו קל בעיניו ובודאי כי תועבת ה' יתברך עושה אלה ורב ענשו מאד וכ"ש לביישו ברבים וכו' ואם יאמר האומר להחמיר בזה חלילה וחס לא תהיה כזאת בישראל דא"כ לא הנחת בן לאברהם אבינו כי בני פריצי עמנו יתנשאו להוציא דבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ואפי' ב"ד הגדול שבירושלם אין להם כח להכות ולענוש שלא מן הדין אלא א"כ יש עדים וכו' את"ד כי נעמו ועיין בתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' ע"א ה"ד מרן הגאון ז"ל בס"ה נדיב לב ח"א חא"ח סי' ד' ועיין שם בכל חלקי התשובה דברים ברורים. ולאהבת הקיצור לא אאריך בדין ברור כזה כי לחכמים ומביני מדע האורך ללא צורך

עוד כתב ש"ח בדק"ך סוע"ד על מה שהביא הגאון מז"ה מתשו' מהר"ח עובדיה כ"י שהביא מרן הכנ"הג בסי' ל"ז אות ד' לפסול הדיינים והעדים של אותו מעמד. השיב לזה דאין לו דמיון לנ"ד דהנראה להדיא מדברי מהרח"ע הוא דאיירי בעדות שמעיד כל כת וכת בדברי המחלוקת משא"כ בנ"ד שאין העדות והדיינות בדבר המחלוקת אלא לפסול בנו וכו' עיש"ב הנה מלבד שהרב הפוסק משה שפיר קאמר לברר שגם עדות זה חשוב כמעידים בעיקר המחלוקת כיעו"ש עוד זאת לא ידעתי אנה מצא חילוק זה שמתבאר להדיא הדברי מהר"ח עובדיה ודברי הרב ז"ל לא זכינו לאורם. וממה שהביא בקיצור מרן החבי"ב ז"ל משמע כל בתר איפכא וראיה ממה שציין בתר הכי דברי מוהריב"ל בסי' מ"ד שכתב וז"ל ומשום הכי הוו נוגעים בעדות במה שמעידים על ראובן וקרוביו וכו' והם רוצים למלאות רצון יצרם להנקם מהחכם הנז' ועוד האריך בזה עי"ש ופירש דבריו מהר"ש הלוי בה"מ סי' י"ו וז"ל ועדות המעידים אינם שונאים לראובן וקרוביו אלא השנאה והקטטה שיש להם הוא עם החכם המרביץ תורה ועכ"ז ס"ל למוהריב"ל דכיון שהעדות שמעידים על ראובן הוא לסיבת השנאה שיש להם עם החכם ויש לחשוד שמעידים לעשות נח"ר ליצרם כדי שבאותו עדות שמעידים על ראובן יבא בושה וקיקלון על כבודו של החכם א"כ הוו נוגעים בעדותו ע"כ. והגם שהרבה להשיב על דברי מוהריב"ל ז"ל וגם מה שכתב לישב בחזקת סכנה כמ"ש הוא ז"ל מ"מ ודאי דלא שבקינן פשיטותו של מוהריב"ל מרבנן קדמאי ועיין למהרש"ל בסי' ל"ג נאמן שמואל סי' ל' כנסת יחזקאל סי' פ"ט. ואין הפנאי מסכים להאריך בזה כי לא באתי אלא להודיעו שטעה בהבנת הדברים שהביא הכנ"הג שם. ואף אם לגבי עדים יש מחלוקת בדבר לגבי דיינים שנפסלים אפי' בפחות מזה אין ספק כלל

והגם שראיתיו סומך עצמו על הקבלה שקבלו לרבנים לדון ולהורות דמהנייא אף לדון את השונא כמ"ש כאן ובאסיפתו הראשונה. וגם לזה פקח את עיניו הרב הפוסק האיש משה נר"ו מדברי אבונא מרנא החק"ל ז"ל בח"ב מח"מ סימן כ"ד. ואעיקרא דבריו לעו שחשב לעוור עיני האנשים שלא ידעו בגופא דעובדא שהרי עיקר המחלוקת היה שפרקו עול הרבנים מעליהם ובאים לדון על עיקר הרבנות ואיך יכריחם לכת האחרת לדונם בע"כ מכח הקבלה דמגן שוייא. ועוד דתרי מנייהו הרבנים האחד המיוחד הוא הקדוש שארינו מרן החבי"ף ז"ל היה פסול לדונו מחמת קורבה ג"כ והרב הזקן ז"ל דחתים בהדייהו מי יודע אם לא היה מכת המזכים וביטל דעתו ברוב החתומים. לכן זו משנה שאינה צריכה לעמוד עליה ולברר לו כי לא צדק בעיקר הדין אף לכי יהיבנא ליה כל דיליה

ובדקנ"א ע"א כתב וז"ל בר מן דין כי לא לו ניתן לעשות החרדה הזאת ולומר שהעזתי