שו"ת תעלומות לב חלק א נא

הגזרה הב' בפי' הא' כל כך שנים דודאי דלאו כל כמינייהו לפרש אותו בפי' רחוק עכ"ל

וכל חכם לב ישתומם ע"ז בראות דבדבר המתבאר להדיא מדברי מוהריב"ל ז"ל עמד מתמיה הוא על דברי הר' מוהרד"ח ז"ל שכתב כמ"ש מוהריב"ל דהיל"ל דכן משמע וכו' ולא לומר להדיא שכ"כ מוהריב"ל כנ"ל. והוא בעצמו לא נמנע מלכתוב סמוך ונראה כלשון הזה דלהדיא כתב הרב שם דכל המפרשים דבריהם בפי' רחוק וכו' ושכן כ' משמו מרן החבי"ב ושכן נר' להדיא מדברי הפ"מ דסל"ה בכוונת מוהריב"ל והרואה יראה שלא כתב כן להדייא מוהריב"ל ז"ל כ"א דספוקי מספקא ליה והצ"ע כיע"ש. ובלשון ספק הוא מה שהביאוהו ג"כ משמו מרן החבי"ב שם והפ"מ ומוהראד"ב ושאר פוסקים ע"ע. ועוד דכבר כתבנו לעיל דאיכא כמה מהפוסקים דס"ל בפשיטות דנאמנים לפרש דבריהם אפי' בפי' רחוק וציין אותם מרן החבי"ב ז"ל שם אחר דברי מוהריב"ל הנז' ע"ש. וגם הרב פ"מ לא כ' על נדון כזה שמפרשים דבריהם אחר זמן בפי' רחוק דהוי חוזר ומגיד ואדרבא מתבאר מדבריו דבנדון זה שלשון הגזרה סובל הפי' ההוא אלא שהוא רחוק לאו חוזר ומגיד הוי. שכן כ' בראשית דבריו ואמינא כי לע"ד מה שאין הדיינים חוזרים ומגידים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לית דין צריך בושש ופשיטא דלאו כל כמינייהו לחזור ולהגיד ומעולם לא נסתפק מוהריב"ל בסי' קי"ו אלא כשהדיינים מפרשים דבריהם באופן רחוק אבל סוף סוף צריך שיהיה הלשון סובל הפירוש שמפרשים דאי לאו הכי פשיטא דחוזרים ומגידי' מיקרו ע"כ. הרי להדיא דס"ל בדברי מוהריב"ל דמיירי שבאים לפרש דבריהם אחר זמן בפירוש רחוק דלאו חוזרים ומגידים הוו. ולא כתב הא דהוו כחוזרים ומגידים אלא על נדון שלו דהיינו נדון מוהר"מ די בוטון סימן כ"ג דמיירי שביררו הדיינים בגזרתם שאין להם זה על זה כלום זולת סך מה שיתן ראובן לשמעון ואחר זמן רצו הדיינים לומר שע"מ כן גזרו שיתן ראובן עוד סך אחר ולא נכתב בגזרה בעבור שהסך הנזכר היה ראוי לתתו ראובן לאלתר וע"ז הוא שכתב דכיון דאין דבר זה נכנס בלשון הגזרה חוזרים ומגידים הוו ולאו כל כמנייהו ובפרט אם הגזרה הב' מאוחרת מזמן הראשונה וכו' כיע"ש. ועיין ג"כ במוהר"מ די בוטון שם וא"כ אין זו ענין לנדון דידן דאפי' נימא דהוי פירוש רחוק מה שאינו מ"מ לשון הגזרה סובל הפי' ההוא וזה פשוט וק"ל

עוד תשוב ותראה שכתב שם וז"ל ואע"ג דמוהראד"ב שם בסי' פ"ו ס"ל למימר הפך סברת מוהריב"ל דגם אם הפירושים אינם שקולים דאחד רחוק ואחר מרווח דיכולים לפרש גם במשמעות רחוק יע"ש. מ"מ הרואה יראה דלא הסכימה דעתו לענין דינא לחלוק ולומר הפך דבריו וגם לא סמך בנדון שלו כ"א על שהיה להחזיק ממון ביד המוחזק דהגם דמוהריב"ל ס"ל דאין יכולים לפרש בפי' רחוק. מ"מ לא איירי אלא להוציא ממון ונדון דידיה היה להחזיק ממון דאפשר דנאמנים הדיינים בפי' דבריהם ולפ"ד כ"ש הוא בנ"ד דאיירינן בחשש אישור הנוגע לאחרים דאתינן למנותו לכתחילה להיות שו"ב לרבים דודאי דלא משגיחינן לפירושם הרחוק כדי למנותו ע"כ. גם זו מן התוכ'חות על כל הנאמר עליו. שהרי הרואה דברי מוהראד"ב במקומם וכבר העתקנו לשונו לעיל יראה דהסכימה מה דעתו לחלוק עם מוהריב"ל ז"ל וסובר דלענין דינא נאמנים הדיינים לפרש דבריהם אפי' בפי' רחוק ולומר לכך נתכווננו ואפי' אם הוא להוציא ממון ובנדון שלו שהיה להחזיק ממון והפי' מיושב קצת כ' דנאמנים במכ"ש כיע"ש. וכן הבינו דבריו בפשיטות מרן החבי"ב שם באות ח"י והר' לשון לימודים שם סי' ל"ח ומו"הר חלק יעקב שם סימן כ"ג שאחר שהביאו דברי מוהריב"ל ז"ל דמספקא ליה אם נאמנים לפרש דבריהם בפי' רחוק כתבו ומוהראד"ב ז"ל בתשו' סי' פ"ו כ' דגם בזה נאמנים ומו"הר חלק יעקב סיים ג"כ והכי נקטינן במוהראד"ב ז"ל ע"ש

ומ"ש ולפי"ד כ"ש הוא בנ"ד דאיירינן בחשש איסור הנוגע לאחרים וכו' כבר כתבנו לעיל בטוב טעם דאדרבא הסברא נותנת לאידך גיסא דבמילתא. דאיסורא כזה איכא למימר דנאמנים הם בכל אופן אליבא דכ"ע. ושכ"ן לדון מדברי מו"הר חק"ל במכ"ש כנ"ל. ומהתימ' על המחבר שלפניו באסיפה ראשונה דק"ט ע"א היו דברי מו"הר חק"ל הנז' דמחלק מדיני ממונות לדבר איסור לענין נוגע בדבר דלא נחשדו ישראל במקום איסור להטות הדין וכו' ולמד ממנו לגבי דין שונא ג"כ דכשר מה"ט כדי לפוסלו להשוחט הנז' ואילו הכא בנדון זה כ' לאידך גיסא ולא זכר מדברי מו"הר הנז' ומדבריו הראשו'. ועם כי הרוצה להתעקש מצי מחלק ביניהם מ"מ היה לו להעלות על דל שפתיו דברים הללו ולחלק ביניהם מה שעלה בדעתו

ודרך אגב אשיגה נא בקצרה במ"ש באסיפה הראשונה שם דק"ט ע"ב שהאריך להוכיח דלמנהגינו שממנים הצבור את הדיינים ומקבלים אותם להיות דיין קבוע לדון ולהורות וכו' מהניא לדון אף את שונאיו ע"ש. ונעלם ממנו דברי מו"הר חק"ל בח"מ ח"ב סי' כ"ד דל"ב ע"ב שכתב להדיא דאף במקומינו דקבלו אותנו לדיינים אף לדון את קרוביו מלבד בנו וחתנו שונא גרע מקרוב וגם כיון דאינו בפי' שידון גם אם יהיה לו שונא אינו נכלל בהסכמה דהבו דלא לוסיף עלה ע"כ וה"ד ג"כ הבן בחכמה אליהו בהי'ר ז"ל בס' אורח משפט סי"ז ע"ש וד"ב

וכזאת וחזאת כתב עוד שם בע"ד וז"ל בר מכל דין שהרי כבר כתב מוהר"מ מינ"ץ בסי' ק' ענ"ד שנפל הפרש במשמעות הפסק שפסקו הב"ד דאין לדיינים שפסקו הדין לעשות פי' לפסק שלהם איך היה דעתם דאין הדבר תלוי בדעתם לפרש פי' דבריהם כ"א תלוי במשמעות לשונם שכתבו בפסק ההוא ושזה לא מוטל עליהם לפרש כ"א באחריני כמו שהוכיח מפ' הפועלים יע"ש. ודבריו אלו הביאם מרן החבי"ב שם דאין ביד הדיין לפרש דבריו אלא מה שיסכימו אחרים בפי' דבריהם הולכין אחריו יע"ש וא"כ ה"ה הכא דאין ביד הב"ד אפי' ר' חיי"א עמהם לפרש כוונתם כ"א מה שנראה לאחרים לפי לשון גזרתם שכתבו וחתמו ע"כ

ולא ידענו איך פסיק ותני בפשיטות מדברי מוהר"מ מינץ הללו דאין הדיינים נאמנים לפרש דבריהם ולומר לכך נתכווננו מעיקרא. דמלבד דאיכא למי' ליה דעל כיוצא בזו חרה אפו של מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קמ"א על אותו חכם שכתב שאין לדיינים לומר כך פסקנו וכך היה כוונתינו כל שיצאו הבע"ד מלפניהם דלא מידכר. והביא מתשו' הרא"ש בפ"ה סי' ה' שכתב שאם יש בפסק דבר ספק וסתום שישלחו לו הפסק של הדיינים ויבאר כל הצורך ולמד שהב"ד עצמן