שו"ת תעלומות לב חלק א נ

הנופל בין בדין בין בפשרה קאי מוהריב"ל ז"ל וכמו שנראה מדברי מוהר"א ששון ומוהראד"ב ושאר פוס' שציין הר' ז"ל שם שהביאו דברי מוהריב"ל הנז' על נדונם דכולהו מיירי בדיינים שפסקו ונפל ספק בדבריהם כמו שיע"ש בדבריהם. ובלא"ה גם אם מקום י"ל בדעת מוהריב"ל דאיכא למשמע מניה כמ"ש מ"מ מה כחו יפה לומ' דגם אם היה ר' חיי"א קיים והיה אומר דכוונתו היתה לפוסלו דלא הוה משגיחינן ביה כמ"ש מוהריב"ל וכו' כל מאי דמפורש להדיא בדבריו הוא להפך דחד בתרי בטיל. ואם כוונתו היה כמ"ש בעניותי בדעת מוהריב"ל הא אינו אלא דהכי איכא למשמע מדבריו דמצינן למימר דלא כ' דלא אזלינן בת"ר ולא בטיל חד לגבי תרי הפך דבריו כ"א בספק דפשרה ולא בספק בדין כמו שנראה מדברי התוס' הנז' בכל מ"ש ולא לומר להדיא שכ"כ מוהריב"ל דאזלינן בת"ר מאחר דמ"ש להדיא הוא להפך וכ"ש דאין לפרש כן כוונת הר' כמו שנראה מדברי הרבנים הנז"ל וכמו שכתבתי עכ"ל

ישומו ישרים על זאת איך מחמת השנאה ואהבת הניצוח משים העקוב למישור ודברי מהריב"ל הפשוטי' מהפכם אל כוונה אחרת כדי להתריס כנגדו של הרב ז"ל. שהרי דברי מוהריב"ל באו מבוארי' כמו שהבין הר"ב מוהרד"ח ז"ל שעל נדון שלו שנתנו גזרה הדיינים הפשרנים ונפל ספק בפי' לשון הגזרה אם נאמנים הדיינין לפרש דבריהם ולומר לכך נתכוונו ואחר שהוכיח דנאמנים מפני דהוו כתרי סהדי וגם דבמאי דלא איתפרש הו"ל כאילו לא דנו והרשות בידם לחזור ולדון כפי דעתם וכיון שכן מהימני ג"כ לומר דלכך נתכוונו. סיים וז"ל ולפ"ז הדרך דווקא תרי הוא דמהימני אבל חד לא מהימן ואי הוו תרי וחד קאמר לכך נתכוונתו וח"א לכך נתכוונתי יד המוחזק על העליונה ובנ"ד דאיכא תלתא היה נר' לכאורה דאזלינן בת"ר ולא היא דהרי כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין ביצוע בג' אע"ג דמקשי' פשרה לדין לאו לכל דבר אקשי' דבדין אזלינן בת"ר אם שנים אומרים זכאי וא' אמר חייב או איפכא ובפשרה לא אזלי' בת"ר עד שיסכימו שלשתם לדעת א' ע"כ וכיון דכן הוא אפי' אמרי תרי לכך נתכווננו והג' אומר שלא לכך נתכוון לא בטיל חד לגבי תרי והויא ספקא ויד המוחזק על העליונה וכו' עכ"ל

הרי לפניך שטח דברי מוהריב"ל ז"ל ודבריו ברור מללו דבתחילה היה נ"ל דפשרה הרי הוא כדין לכל דבר וכי היכי דגבי דין הדבר פשוט דאם יש חילוק בין הדיינין באיזה אופן שיהיה אזלינן בת"ר כמו כן נמי גבי פשרנין דינא הכי הוי דאזלינן בת"ר בפירוש דבריהם ג"כ. ושוב חזר בו מכח דברי התוס' שכ' דפשרה אינה כדין לענין זה דאזלינן בת"ר דבפשרה צריך שיסכימו כולם לדעת אחד באופן עשיית הפשרה. וכיון שכן כשבאים לפרש דבריהם ג"כ דהו"ל כחוזרים ודנים צריך שיסכימו כולם לפי' אחד ואם ב' אומרים לכך נתכווננו וא' אומר שלא לכך נתכוון לא אזלינן בת"ר ולא בטיל חד לגבי תרי והויא ספקא. ולפ"ז מבואר יוצא מדבריו דגבי דין דדינא הוי דאזלינן בת"ר בספקא דדינא אם ב' אומרים זכאי וא' אומר חייב דה"ה נמי כשנפל ספק בפי' דבריהם וב' אומרי' לכך נתכווננו ואחד אומר שלא לכך נתכוון אזלי' בת"ר ואין פירושו של א' מהם במקום השנים דבתר מעיקרא אזלינן כי כחוזרין ודנין הוו וזה פשוט. וכן כתב להדיא מרן החבי"ב ז"ל שם ח"מ ח"א סי' כ"ג הג"הטו אות כ"ג וז"ל נפל ספק בהבנת גזרת הדיינים והא' מהם אומר לכך נתכוונתי והב' אומר לכך נתכוונתי יד המוחזק על העליונה ואם הם ג' אזלינן בת"ר. ואם הם פשרנים לא אזלינן בת"ר עד שיסכימו הג' לדעת א' ואפי' שנים אומרים לכך נתכוונו ואחד אומר שלא לכך נתכוון יד המוחזק על העליונה. מוהריב"ל ח"ג סי' קי"ט ע"ב. וכן מתבאר ג"כ מדברי מוהריב"ל שבסי' קט"ז ממ"ש דכי היכי דנאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו ה"נ נאמנים לפרש דבריהם שתלה מאי דנאמנים בפי' דבריהם ממאי דנאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו. וא"כ גבי דין דהב' הוא דנאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו והא' בטל בהם כמו כן נמי בפירוש דבריהם הב' נאמנים לומר לכך נתכווננו והא' בטל בהם אלא דבלא"ה דברי מוהריב"ל שבסי' קי"ו אינו ענין לזה כלל דשם מיירי שהסכימו כולם לפי' א' ואין חילוק ביניהם ומאי דשקיל וטרי שם הוא אם נאמנים לפרש דבריהם או לא ולזה כ' דנאמנים הם כי היכי וכו' ובכה"ג הא ודאי פשיטא דדין ופשרה דין אחד להם דדווקא לענין בת"ר הוא דיש חילוק ביניהם. ולכך ציין מרן החבי"ב ז"ל שם באות ח"י ע"ד מוהריב"ל שבסי' קי"ו למוהר"א ששון ומוהראד"ב ושאר פוסקים דמיירו בדיינין שפסקו את הדין משום דשקולין הם ויבואו שניהם. ברם בההיא דסי' קי"ט ביאר דבריו להדייא באות כ"ג דיש חילוק בין דין לפשרא ורחקו זה מזה וכנ"ל

ומעתה לא ידענו מה מקום מצא להתעקש בדברי מוהריב"ל הללו שבסי' קי"ט וקי"ו ולומר דלהדייא כתב מוהריב"ל דבכל ספק הנופל בפירוש דבריהם בין בדין בין בפשרה צריך שיסכימו כלם לדעת אחד ולהאריך בדברים ג"כ ולומר דגם אם מקום היה לומר בדעת מוהריב"ל דאיכא למישמע מניה דדוקא בפשרה הדברים אמורים מ"מ מה כחו יפה וכו' כל דמאי דמפורש בדבריו הוא להפך וכו' ולא די בזה אלא שכ' ג"כ שכן נראה מדברי מרן החבי"ב דס"ל בדעת מוהריב"ל הכי. מאחר שבדברי מוהריב"ל בשתי המקומות אין מקום לפרש פירוש אחר כ"א מה שהבין הר' מוהרד"ח ז"ל ובדברי מרן החבי"ב מבואר נמי הכי דיש חילוק בין דין לפשרה כשהם מחולקים כפי' דבריהם ג"כ וגבי דין אזלינן בת"ר ואין פירושו של אחד במקום השנים וכאמור. וזה תימא רבתי על המחבר הזה איך מלאו לבו לומר על דברי הר' מוהרד"ח ז"ל שכתבם שלא בהשגחה מבלי שום שכל והבין הדברים בשרשם ולהעלים עין מדברי מרן החבי"ב הכתובים שם באות כ"ג סמוך ונראה לאות ח"י דקאי מר ללמוד ממנו הפך דבריו ץ והוא פלא

ותשוב ותראה פלאות במ"ש עוד שם ע"ג וז"ל ולא עוד אלא דלהדיא כ' הרב שם בסי' קי"ו דכל דמפרשים בפי' רחוק נגד פירוש המתבאר ומרווח להדיא דגם אם יסכימו כולם לפרש כן דל"מ למימר דלפי' זה הרחוק נתכוונו ולא מהני אחר שכתבו הגזרה וחתמו אותה יע"ש וא"כ בנ"ד שנוסח הגזרה היא מתבאר דמחמת העדויות וכו' דכוונתם לפסול אותו וכו' ודאי דלא מהני מה שפירש אותו בפי' רחוק אף אם ר' חיי"א היה מסכים עמהם וכ"כ משמו מרן החבי"ב בח"מ סי' כ"ג הג"הטו אות י"ח יע"ש וכן נראה להדיא מדברי הפ"מ בח"ב ריש סימן ק"ז דסל"ה בכוונת מוהריב"ל ובפרט אם הגזרה הב' זמנה מאוחרת מזמן הגזרה הא' דודאי דחוזר ומגיד הוי עש"ב וכ"ש בנ"ד דנתאחרה זמן