שו"ת תעלומות לב חלק א מט

מה שכתוב בשטר כיע"ש. ועיין ג"כ בס' פני משה ח"ב סי' ק"ז וש"ך ח"מ סי' ק"ג ס"ק יו"ד. ודברי הרב מוהר"א ששון בסי' ע"א ג"כ לא פליגי ע"ז כמו שיראה המעיין וע' במ"ש הר' ל"ל שם והר' חלק יעקב בסי' כ"ג ויש לעמוד על דבריהם ולא עת האסף. וכיון שכן נראה ודאי דלא שבקינן פשיטותיה של הר' מוהראד"ב ז"ל ודעמיה ומ"ג דחילייהו הוי מתשובו' הר"ן ז"ל מפני ספיקו של מוהריב"ל ז"ל ונקטינן כוותייהו וכ"כ להדייא מו"הר חלק יעקב שם סי' כ"ג דהכי נקטינן כדברי מוהראד"ב ז"ל יע"ש

ועל הכל דאף אם נימא דהוי פלוגתא דרבוותא דאיכא מנייהו דס"ל דאין הדיינים נאמנים לפרש דבריהם אחר זמן בפי' רחוק. מ"מ נראה לומר דהיינו דוקא בדיני ממונות וכיוצא משום דאיכא למימר דכיון שפסקו את הדין וחתמו ונתנו הפס"ד ביד הבע"ד כבר נסתלקו עצמם מאותו הדין ושוב לא יהבי דעתייהו עוד על אותו ענין ושפיר איכא למיחש כי שר של שכחה שלט בהם הילכך לאו כל כמינייהו לפ' דבריהם אחר זמן בפי' רחוק ולומר שלכך נתכוונו מעיקרא כל דאיכא פי' מרווח ומצי אידך למימר קים לי דהפי' המרווח הוא האמת. משא"כ במילתא דאיסורא כה"ג שעל הדיינים מוטל לפקח ולהשגיח בדבר ועליה דידהו רמיא לאפרושי מאיסורא לכל אדם וכל הצבור תלוי בהם ודאי דנאמני' הם בכל אופן אליבא דכ"ע דכל מלתא דרמיא עליה דאיניש מדכר דכיר ליה. וגם דלא חשידי דייני ישראל להיות מקילים באיסורי' ולספות איסור' לרבים בידים אפי' בחששא בעלמ' כיון דאיסור הרבים תלוי בהם וודאי דאי לאו דידעי בבירור שלהכי נתכוונו מעיקרא לא היו אומרים לכך נתכווננו. וכיוצא לזה מצאנו ראינו למו"הר חק"ל ביו"ד ח"א סי' קצ"ו שהוכיח במישור לענין נוגע בדבר דאע"ג דלגבי ממון וכיוצא פסולים הדיינים או העדים כל שנוגעים בדבר לגבי מלתא דאיסורא כה"ג שהם באים להתיר לשוחט או לפוסלו דהוי מידי דאיסורא להאכיל לאחרים כשרים הם דלא נחשדו ישראל במקום איסור להטות הדין או להעיד שקר על הנאת ממון או הנאות שאר דברים ע"ש בדרע"ד ע"ג וע"ד ודער"ה ריש ע"א. וא"כ כ"ש הכא שאין בהם שום דבר מעכב בטבע המונע אותם מלומר האמת כ"א חששא בעלמא שמא שר של שכחה שלט בהם דודאי נאמנים הם לפרש דבריהם בכל אופן דאי לאו דידעי בבירור דלהכי היתה כוונתם מעיקרא לפי מאי דאיתבריר להם באותה שעה לא היו מקילים בדבר והוו חיישי אפי' לחששא רחוקה בלי ספק. ואף מוהראנ"ח שכת' מו"הר חק"ל שם בסו"הסי דס"ל שאין לסמוך בזה היכא דהוא להקל ע"ש נראה דמודה בנ"ד מהאי טעמא דאין בהם שום דבר המונעם מלומר האמת וכמ"ש וברור הוא. ועוד איכא למימר טעמא אחרינא בכגון נדון זה דמיירי במלתא דאיסורא כי כיון שהצבור חייבין לקיים מה שגוזר הדיין כשהוא מומחה לרבים דאיתנהו בעשה ועשית ע"פי הדבר אשר יגידו לך ע' בס' גנזי חיים מערכת ב' סי' ל"א ובלאו דלא תסורו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ולפי דעת הספרי הוא אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ואין לאדם לומר איך אוכל חלב הזה שהוא חלב גמור והוא אומר שהוא שומן אלא יאמר כך ציונו הנותן התורה שנעשה כל אשר יורנו השופט כי רוח הש"ית ויתעלה על משרתי קדשו וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כ"א האמת יע"ש וה"ד הר' משפט צדק ח"ב סי' כ"ט וא"כ הרי חזר להיות כל מלתא דאיסורא אפי' הנוגע לצבור לגבי השופט כדברים שבינו לבין קונו דעליה דידיה הדר עון כל הצבור דמה להם לעשות וא"כ פשיטא דנאמנים הם לפרש דבריהם אפי' בפי' רחוק אליבא דכ"ע דאפי' מוהריב"ל דמספקא ליה אם נאמנים הדיינים לפרש דבריהם בפי' רחוק פשיט"ל דבדברים שבינו לבין קונו הם נאמנים כיע"ש בסי' קי"ו

ומאחר עלות כ"ז תורה יוצאה בהינומא דהפי' שפי' הרבנים בכוונת דבריהם הראשונים אין כל הרוחות שבעולם מזיזים אותו ממקומו אפילו לפי מטוניה של המחבר דהוי פי' רחוק נגד פירושו. כ"ש לפי מה שהוכחנו דאדרבא פירושו הוי פירוש רחוק ופירוש הרבנים הוא הפירוש המרווח דודאי דברי המחבר לעו והיו כלא היו

ומעתה ניהדר אנפין למ"ש עוד שם בדקכ"א ע"ב ע"ד הר"וג מוהרד"ח ז"ל שכ' דאפי' אם היה ר' חייא ז"ל קיים והיה מפרש הגזרה כפי טעותו של הפוס' הנז' הי"ו דכוונתו היתה לפוסלו לחלוטין משו"ב לא הוה משגחינן ביה כמ"ש מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קי"ז דאם נפל ספק בגזרה וא' מן הדיינין מפרש פי' א' וב' הדיינים מפרשים פי' אחר אזלינן בת"ר כ"ש כשהפי' הוא מרווח כמ"ש שם בסי' קי"ו וקי"ז וכו' ע"כ וע"ז כ' עליו וז"ל דברים אלו כתבם בלי השגחה דהא להדיא כ' שם מוהריב"ל להפך דלכאורה היה נראה דא דאזלינן בת"ר וכ' דמדברי ברי התוס' בפ"ק דסנהדרין מתבאר דלא היא אלא דגם אם תרי מנייהו אמרי לכך נתכווננו והג' אומר שלא לכך נתכוון דלא בטיל חד לגבי תרי והויא ספקא ע"ש. וכן מתבאר מדבריו שבסי' קי"ו דדוקא אם שניהם שוים בפי' דבריהם הוא דנאמנין מנין שכ' דכי היכי דנאמנין לומר לזה זכינו ולזה חייבנו ה"נ נאמנין לפרש דבריהם. וא"כ אם ר' חייא הוה מפרש דבריו דלפוסלו נתכוון נר' להדיא מדברי הר' ז"ל להפך דלא מהני מה שפי' הרבנים לפי כוונתם ובכן אין מקום למ"ש עוד כ"ש כשהפי' הוא מרווח כמ"ש בסי' קי"ו דהא ליתא שלא כ' הר' כן אלא כשמסכימים שניהם בפי' אותו דבר הסתום אמנם אם יהיו מחולקים בפירושם מתבאר מדברי הר' דלא מהימן גם המפרש בפי' מרווח איברא דמדברי מוהר"יבל שם שלמד מדברי התוס' בפ"ק דסנהדרין שאמרו דבפשרה לא אזלינן בת"ר כמו בדין כ"א עד שיסכימו כולם לדעת אחד דה"ה היכא דהב' אמרי לכך נתכווננו והאחד אומר שלא לכך נתכוון דלא בטיל חד לגבי תרי איכא למשמע מניה דדוקא בספק שנפל בפשרה הוא דס"ל דלא בטיל חד לגבי תרי כמו שצריך שיסכימו כולם בפשרה ההיא. אמנם בספק הנופל בדין שפסקו הדיינים דדינא הוא דאזלינן בת"ר בין לזכות בין לחובה כמ"ש התוס' נראה דה"ה בספק הנופל בדבריהם דאזלינן בת"ר וחד לגבי תרי בטיל ומאי דמשמע מדבריו שבסימן קי"ו שצריך שיסכימו כולם בפי' דבריהם היינו נמי משום דבנדון ההוא נפל הספק במה שפשרו הדיינים בדבריהם וכו'. אך המעיין יראה דמשמעות כל דבריו שבסי' ההוא ובסי' קי"ו אין נראה כן כ"א דבכל ספק הנופל בדבריהם בין בדין בין בפשרה צריך שיסכימו כולם וס"ל להר' ז"ל דכל ספק שיפול בדבריהם אפי' בדין שפסקו דדינו כפשרה הוי וצריך שיסכימו כולם בפי' דבריהם. וכן נראה מדברי מרן החבי"ב שם בסי' כ"ג דס"ל בדעת מוהריב"ל דבכל ספק