שו"ת תעלומות לב חלק א מח

מתא הבאים על החתום וכו' וזה ודאי אי אתה יכול לפרשו כ"א על עירנו אזמיר דווקא ואם כן הוא הדין גם כן מה שכתב שלא יוכל להיות שו"מ פירושו הוי בעירנו אזמיר דוקא

וכיון שכן מבואר יוצא דפירוש שפי' הרבנים בכוונת דבריהם הראשוני' שלא היתה הקפידה לפוסלו כ"א בעירנו אזמיר דווקא הוא הפי' הפשוט והמרווח יותר ופי' המחבר דחיק ואתי מרחיק ולאו כל כמיניה לפרש הכי כדי לפוסלו לגמרי כל שפירושו הוי רחוק ופי' הרבני' הוי מרווח דע"כ לא קא מיבעיא ליה למוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קי"ו אי יכולין לפרש פי' רחוק נגד פירוש המרווח אלא לגבי הדיינים עצמם דבאים לפרש דבריהם הסתומים ולומר דלכך נתכוונו מעיקרא ואיכא למימר דנאמנים הם בכל אופן. אבל לגבי איניש דעלמא שבא לפרש דברי הדיין בפי' רחוק פשיט' דלאו כל כמיניה כל דאיכא פירוש מרווח יותר. וכ"ש כשהוא נגד הדיין המפרש דבריו בפ' מרווח ואומר שלכך נתכוון מעיקרא דודאי זה שבא לחלוק כנגדו ורוצה לפרש דבריו בפי' רחוק לאו כל כמיניה ודבריו בטלים ומבוטלים וזה פשוט ואינה צריכה לפנים. ולא עוד אלא אפילו יהיבנא ליה כל דיליה שלשון זה שכתבו לא יוכל להיות שו"מ הוא לשון כולל לכל מקום שיהיה לצבור. כבר כ' מוהריב"ל שם סי' קי"ז שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהרשות בידו הנשבע בלשון סתמי שיש לו כח הכללי לעשותו חלקי ופרטי כגון שנשבע שלא אוכל היום דמשמעותו כלל כל מיני מאכל שיכול לומ' שלא נתכוון אלא על דבר פרטי. וכ' ג"כ שהיא סברא מוסכמת מכל הפוס' זולתי הטור ותוס' לחד תי'. והכריח מהש"ס כסברת הרמב"ם ז"ל דמצי למימר בלבי היה כך ואי הוה לישנא דמשתמע לתרי אנפי מצי למימר לחד אנפא נתכוונתי ומצי למעבד מהלשון הסתמי הכללי חלקי ופרטי ואפי' בדברים שבין אדם לחבירו דאיכא דררא דממונא היכא שלא נשבע ע"ד אחרים וכדמשמע מההיא קניא דרבא זת"ר ע"ש ובסי' קי"ו ובח"ב סימן ב"ן. ועדיפא מינה ראינו למוהרנ"ח ז"ל בח"ב סי' ק"א שנשאל על הברורים שכ' פס"ד ובכלל הכתוב שם כתוב בזה הל' שיעשה כ"א לחברו שטר מחילה שלא נשאר זה ע"ז שום זכות מסחורות וכו' ומכל דבר וכו'. ושמעון טוען שכוונת הברורים שכ' שיעשה לו מחילה מכל דבר לכלול כל זכות ותביעה שבעולם וראובן משיב שלשון ומכל דבר אינו חוזר לא על תביעות דשייכי לענין השותפות. וכ' וז"ל אבל מה שיש לראות בל' ההוא אם נאמר שלשון כל דבר כולל כל זכות ותביעה שבעולם כסתם הלשון. או אם יש כח לר' לפרש אותו שאינו כולל כל הדברים שבעולם אלא מה שהוא מעין עסק השותפות והתביעות שהיו ביניהם. ואע"פ שהלשון סתום אין לומר דאם איתא שלא היה דעתו על כל הדברים הי"ל לפרש ולא לסתום דבריו שכשלא יהיה כולל כל הדברים יהיה מסופק למה כיון ולמה לא כיון ולא מחית איניש נפשיה לספקא וכו' ונראה דאין כח ביד ש' לפרש בזה הלשון כולל ולא מיבעיא בלשון זה שסובל ב' הפירושים בשוה אלא אף אם פירושו של שמעון היה יותר הוראה על הלשון מפי' של ר' אפ"ה אין כח ביד שמעון לפרש אותו כולל כההיא דא דאמרי' בפ' ח"ה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי מייתי סהדי דאבהתיה והאי מייתי סהדי דאכלה שני חזקה הדר אמר אין דאבהתיך היא וזבינתיה מינך והא דאמרי דאבהתיך דסמיך עלי כדאבהתי. הנה שאף שפשט הלשון נראה דשל אבותיו ממש קאמר והעדים מעידים שהיא של אבותיו של ראשון והשתא ע"כ אינה של אבותיו מצי אידך לפרש הא דאמר של אבותי דסמיך לי כדאבהתי עם היותו הפך סתם הלשון. ואע"ג דלא דמיא לגמרי דשאני התם שהוא האומר והוא המפרש ומצי קאמר לא כיונתי אלא כך אבל בלשון מסופק אם יש לסתמו הוראה על א' מב' הצדדים נפרש אותו כפי הפירוש ההוא אע"פי שסובל הפירוש האחר בדוחק. מ"מ דבד זה אין צריך לפנים שכיון שהל' סובל ב' הפירושים אין כח לפרש אותו בעד כל הדברים וכו' ע"כ. מבואר יוצא מדבריהם שכל לשון הסתמי שיש לו כח הכללי מתפרש הוא גם בדרך פרט וסובל ב' הפירושים בשוה מיקרי ומצי האדם לעשותו חלקי ופרטי ולפרשו בדרך פרט ולומר לכך נתכוונתי ואין כח ביד האחר לחלוק עמו ולפרשו בדרך כלל. ולדעת מוהראנ"ח הוא שאפי' בשני אנשים דעלמא הבאים לפרש דברי הדיין דינא הכי הוי. וא"כ דון מינה ואוקי באתרין כי כמו שנאמנים הדיינים לאחר זמן לפרש דבריהם הסובלים ב' הפירושים ולומר לכך נתכוונתי מעיקרא ואפי' אם פירושם דחוק קצת כמ"ש מוהריב"ל שם בסי' קיו וקי"ט ושאר פוסקים ע' בכנ"הג ח"מ סי' כ"ג. ה"ה נמי בלשון זה שכת' סתם לא יוכל להיות שו"מ וכולל כל המקומות יכולים לעשותו פרטי ולומר דלא היה כוונתם מעיקרא כ"א על עירנו אזמיר דוקא ונאמנים הם על כך ואין כח בידו לחלוק עמהם לפרשו בדרך כלל לכל המקומות

בר מדין ובר מדין דאפי' נימא דפירוש הרבנים בדבריהם הראשונים הוא פירו' רחוק ומה שפי' הוא בכוונת דבריהם הוי פירוש מרווח אפי"ה הם נאמני' בכך ולאו כל כמיניה לחלוק עמהם. דאע"ג דמספקא ליה למוהריב"ל שם סימן קט"ז אם הדיינים נאמנים לפרש דבריהם בפי' רחוק ולומר לכך נתכווננו מעיקרא כל דאיכא פי' מרווח והצ"ע יע"ש. מ"מ כבר מוהראד"כ ז"ל בסי' פ"ו ה"ד וכתב ואני אומר דאפי' בכך נאמנים שהרי כ' הר"ן ז"ל ה"ד הר' ב"י ז"ל סי' כ"ט דהיכא דהדברים סתומים וסובלים ביאור א' מב' עניינים א' משמעות רחוק וא' משמעות קרוב יכולים העדים אחר שהגידו בבית דין לחזור ולפרש עדותם אפי' במשמעות הרחוק וא"כ לא תהא חתימת הדיינים בגזרה גדולה מחקירתם בב"ד וכיון שאחר שנחקרה עדותן יכולין לפרש אפי' במשמעות רחוק א"כ אחר חתימתן יכולין ודאי לפרש כן ואין לומר דשאני דיינים דאדרבא עדיפי דהרי נאמנים יותר מעדים וכדכתב הרא"ש בתשו' כ' נ"ז סי' א' דיותר הם זכורים ויודעים אמיתות הפס"ד מן העדים ונאמנים יותר מהם משום דדייקי שפיר בדברי הבע"ד וא"כ ודאי שהדיינים נאמנים לפרש לשון הגזרה אפי' במשמעות רחוק. וכ"ז שאמרנו הוא אפי' להוציא ממון וכמו שנראה מתשו' מוהריב"ל ז"ל וגם הר"ן ז"ל דסתם דבריו דנאמנים העדים על כך משמע אפי' להוציא ממון כ"ש בנ"ד דהוי להחזיק ממון דנאמנים העדים וכו' ע"כ. וכ"כ מהרימ"ט ח"א סי' קמ"א ומוהר"א ששון סי' ק"ך מכח תשו' הר"ן הנז' דמצו הדיינים לפרש דבריהם אחר זמן אפי' בפירוש רחוק כיע"ש. וכן מתבאר מדברי מוהראנ"ח הנ"ל. ותשו' הרא"ש כ' צ"א סי' ד' שנראה חולק ע"ז כמ"ש הר' לשון למודים בח"מ סי' ל"ח. לע"ד אפשר לומר דשאני ההיא דס"ל להרא"ש שלשון השטר אינו סובל אותו הפי' וסותר