שו"ת תעלומות לב חלק א מז

ואע"ג שתחילת דבריו היו כי הרא"ש בשיטת הרמב"ן קאי דבממונה לרבים החמירו כבר כ' בח"מ ח"א סי' קנ"ב על דברי הר' ידיו של משה דאין כוונתו לומר דהרמב"ן ס"ל דבממונה לרבים החמירו אפי' בדבר דשרי מדינא ואה"נ דלדעת הרמב"ן לא החמירו אלא בדבר האסור מדינא אפי' ליחיד להחמיר יותר בצד מה לרבים ולא כ' כן כ"א על דעת הרא"ש יע"ש. ואפי' בדעת הרא"ש והרמב"ם איכא למימר דפסלו מטעמא אחרינא שכת' הר' ז"ל שם וגם מבואר יוצא מדבריו דכ"ז אינו אלא להיות שוחט קבוע לרבים מצד חומרא דבממונה לרבים ראוי להחמיר אף בדבר דשרי מדינא משום כי אין לרבים ליכנס אף בספק משהו של איסור. ומזה יצא להם להרבנים לדון באותו מעמד שהעדויות לא היו מדברים דהוי רע לשמים ולבריות וגם היות בזמן המחלוקת וכנ"ל שלא לפוסלו לגמרי אפי' על צד חומרא כ"א לגזור עליו בהדרגה שלא להיות שו"מ באזמיר דוקא מתורת קנס ובהצטרפות הטעמים הכמוסים עמהם דהיינו לתיקון הכולל וע' ג"כ מ"ש הר' מוהרד"ח בר"ב ע"ג וע"ד ודוק. אשר עפ"ז עיניך תחזינה מישרים שכל דברי המחבר בזה להשיג על הר' מוהרד"ח ז"ל בדקכ"א ע"ב וקכ"ו ע"ג וע"ד וקכ"ח ע"ג ד"ה ועוד וקכ"ט ע"א ד"ה ומ"ש וגם מה שהשיג על דברי מו"הר ז"ל בדקל"ד ע"ד ד"ה ועוד והצריכו עיון יע"ש. הן הם באו שלא בהשגחה כלל ואין צורך להאריך בהם כי הוא מובן מאליו

ומעתה מתפרש שפיר גזרתם על אופן זה כי לפו"ד חר"א חזן הי"ו לא יוכל להיות שו"מ ר"ל באזמיר דווקא מדרך קנס לגדר ולסייג דדינא הכי הוי דרשאין הצבור לאסור את המותר משום מיגדר מילתא כמ"ש הרא"ש בתשובה כ"ז ה"ד מו"הר חק"ל שם ואומרם לפו"ד להכי כוונו. ומשו"ה הפליגו לכתוב לא קבע ולא בדרך עראי בשום צד כלל להורות שאינו אלא מדרך קנס ומשום האי דינא דרשאים הצבור לאסור את המותר אפי' על צד ההפלגה דאם היה פיסול מדינא דבממונה לרבים החמירו לא הוי מילתא פסיקתא לאסור אותו אף בדרך עראי כמו שנראה מדברי מוה"ר חק"ל הנ"ל. ומ"ש הר' מוהרד"ח ז"ל בד"ד ע"ב על דעת המחבר שכתב לחלק בין קבע לעראי דהוא הבל ה"מ דלדעתו של המחבר היה חשוד חר"א הנזכר גם בעיני ר' חיי"א ז"ל לעבור על עבירות חמורות ג"כ דהיינו אכילת נ"וט דהיינו חשוד לאותו דבר כי החשוד לאכול חשוד להאכיל וגם חילול שבת דהוי מומר לכל התורה כולה ובכה"ג ודאי דהבל הוא לחלק בין קבע לעראי דאין סברא לחלק בהכי אלא בחשוד לדבר אחר דוקא דמדינא שרי אלא דבממונה לרבים החמירו וכיון שהוא בדרך עראי הו"ל כשוחט ליחיד דאין להחמיר בו כיון דמדינא שרי זה פשוט בכוונת דבריו אזדא ליה מה שתמה עליו המחבר בדקכ"ד ע"ד על דברי הר' הללו יע"ש ודוק. והשתא מתבאר היטב מה שהוצרכו לכתוב מהטעמים הידועים לנו ומחמת העדויות שקבלנו וכו' לגלוי מילתא כי בעדויות לבד לא היה ראוי לפוסלו אפי' על צד החומרא כ"א בהצטרפות הטעמים הידועים להם דהיינו לתיקון הכולל ומשום קנס נגעו בו. וכתבו גם כן ואף אם יאמר שחזר בתשובה אין בו מועיל הכוונה שלפי האמת תשו' בעי כדי למנותו מאחר שהעבירוהו אף דאם לא היו מעבירים אותו היה כשר להיות שוחט ע"ד שכתב מו"הר חק"ל שם דרל"ג סוף ע"ד ורל"ד ריש ע"ב יע"ש. אך אינו מועיל משום מה שנוגע לתיקון הכולל שבשביל זה היה עיקר כוונתם לפוסלו. ובודאי שאם יראו הדיינים והכולל שהכל מתוקן דהיינו שקיבל עליו מה ששורת הדין מחייב בין על חשש איסור של העדויות ובין על מה שנוגע לתקון הכולל יחזור לכשרותו להיות שו"מ בעירנו אזמיר ג"כ והיינו מ"ש מוה"ר ז"ל בגזרה השנית הנה בעתה אחר שקבל עליו מה ששורת הדין מחייבת הרשות בידם למנותו לשו"מ

ובהכי סרו מהר התלונות של המחבר על פירוש הרבנים ז"ל בכוונת דבריהם הראשונים כמו שיראה המעיין. ומ"ש וכן מתבארת כוונתם ממה שהכריזו עליו ברבים ששחיטתו טריפה בסתם ולא דקדקו בדבריהם להכריז ולומר דלא מצו לאכול מהבשר ששחט חר"א הנז' דבכה"ג הוה אפשר לשמוע דאינו אלא משום ששחט בלתי רשות הצבור וכו'. לא כן היה הדבר לפי האמת כ"א שלאחר ששחט הכריזו על הבשר שהיא טריפה ולא היה הכרוז בסתם ששחיטתו טריפה אלא בפירושא אתמר כי הבשר ששחט חר"א היא טריפה כידוע לכל היות הכרוז בנוסח זה וכמו שכן מתבאר ג"כ מדברי מו"הר מרן החבי"ף ז"ל בגזרה הב' וממ"ש בתשו' שם יע"ש. ועל דבר זה ג"כ הוא מה שחרה לו להר' מוהרד"ח ז"ל עליו באמור לו שהכניס דברי שקר בתוך דברי גזרתם במ"ש שאסרו והכריזו ששחיטתו אסורה מה שלא נזכר בגזרתם כ"א שלא יוכל להיות שו"מ ותו ל"מ. ורצונו לומר לו שהדברים אלו שאסרו והכריזו ששחיטתו אסורה בסתם אשר מכח זה מפרש דברי גזרתם שכ' שלא יוכל להיות שו"מ אל הכוונה הזאת שהוא פסול לגמרי הם דברי שקר כי לא הכריזו בסתם ששחיטתו אסורה כ"א שאסרו את הבשר והכריזו שהיא טריפה. ועם כי באו דבריו בקיצור לזה היתה כוונתו. ולפי"ז אין מקום למה שבקש להתנצל את עצמו ע"ז ברקי"ח ע"ד באומרו דכוונת דבריו האמורים מורים בשאלה הוא דכמו שפסלו את שחיטתו והכריזו עליו ברבים שהיא טריפה דכמו כן הוא כוונת דבריהם במה שכתבו וחתמו בפנקס וכו' דאעיקרא גם על דברים אלו שכ' שפסלו את שחיטתו וכו' היתה תלונתו שהם דברי שקר והוא פשוט

לא נשאר לבאר כ"א מאי דקשיא ליה על פירוש הרבנים ז"ל ממ"ש בסתם שלא יוכל להיות שו"מ דנראה דפסלו אותו מלהיות שוחט לצבור באיזה מקום שיהיה דאם כוונתם היה שלא להיות שו"מ במקולין שלנו העיקר חסר מדבריהם כי לא פורש בו בעירנו אזמיר וכו'. דאחר ההתבוננות אין זה הכרח כלל כדי לסתור פי' הרבנים ז"ל כי נאמנים הם לומר שלא היתה כוונתם לפוסלו כ"א בעירנו דווקא אף כי לא פורס בדבריהם בעירנו אזמיר או במקולין שלנו דסתמו כפירושו הוי. שהרי מלת זאת היא מתפרשת שפיר לגבי הכותב אל עירו ואל שער מקומו וכאלו יאמר בעירי אם הוא יחיד או בעירנו אם רבים הם הכותבים. זכר לדבר אומרם ז"ל במס' שבת דקמ"ה ע"ב דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי ופירש"י במתא בעירי בלא מתא במקום שאינו עירי ע"ש. וביבמות דק"ט ע"א ומן הפקדונות בבר מתא. דביתיה כי ביתיה דמי ופירש רש"י בבר מתא. לא יקבל פקדונות מבן עירו דביתיה כי ביתיה דמי שרגיל אצלו וכו' ע"ש והכא נמי מ"ש לא יוכל להיות שו"מ רצו לומר לא יוכל להיות שוחט עירנו. וממקומו הוא מוכרח לפרש כן שהרי בתחילת לשון הגזרה כתבו בז"הל ג"כ אנחנו מרביצי התורה וסומכי