שו"ת תעלומות לב חלק א מו

ואפי' בדרך עראי זת"ד ע"ש

והנה כל ישר הולך יבין כי אדרבא מה שפי' הרבנים ז"ל בכוונת דבריהם הראשונים הוא הפירות המרווח יותר. שלפי פי' שלפוסלו לגמרי כוונו מחמת העדויות שקבלו שהיה בהם כדי לפוסלו לפו"ד. יפול התימא עליהם מכמה אנפי. חדא תמיהת מו"הר ז"ל בד"א סו' ע"ג דלמה לא פסלוהו לגמרי אף ליחיד שהרי מודה הוא מיהת דאומרם שלא יוכל להיות שו"מ אינו אלא לצבור ולא ליחיד ומה שרצה לתקן שבר זה המחבר שם דקכ"ט ע"ג באומרו דאה"נ דהכי היה דעתם לפסול אותו גם ליחיד אלא דכיון דהקמת העם אצל הרבנים באותו מעמד היה למחות על מה שהיה רוצה להיות שוחט במקולין משו"ה כתבו דלא יוכל להיות שו"מ דזה היתה תביעתם בעת ההיא ע"כ. אינו מעלה ארוכה כלל ואין זה אלא דברים בעלמא דמלבד דאיכא לאתמוהי אעיקרא למה הוצרך להקמת העם אצל הרבנים ועשות מחאה כדי למונעו מלשחוט לפי דעתו. הרי היה די בהודעה לבד להרבנים שחר"א הנז' הלך לשחוט ומסתמא תכף ומיד היו אוזרים כגבר חלציהם למונעו מלשחוט לגמרי אפי' ליחיד מכיון שכבר היה מפורסם וגלוי לכל היותו מוחזק וחשוד לכמה עבירות הפוסלים אותו לשחוט מדינא כפי דבריו. וכי מי חשידי הרבנים שהיו מעלימים עיניהם בדבר איסור גדול כזה עד שהוצרך הקמת העם ומחאה כדי למונעו. עוד זאת דמאחר דעיקר כוונתם של העם בהקמתם אצל הרבנים לפי דעתו היה לש"ש דוקא שלא היו רוצים לאכול משחיטת חר"א הנז' על היותו מוחזק וחשוד לכמה עבירות והיה ג"כ ק"ע הפוסלין אותו מדינא ועשו והצליחו לפוסלו ונכתב ונחתם בספר שפיר גזרתם והוציאו כרוז ג"כ ע"ז. מי היה מעכב בידם של הרבנים שלא לכתוב נוסח הגזרה כתיקונה לפי הדין שהעלו באותה שעה אף אם עיקר תביעתם של העם לא היה ע"ז. ומ"ג כי היה נעשה בנקל ע"י השמטת תיבת מתא לבד. ובנוסח הכרוז היה להם לעשותו באופן המשתמע פיסול לגמרי בין מן העוף למינהו ובין מן הבהמה למינה. ומדלא עשו כן אלא כתבו שלא להיות שוחט מתא והוציאו הכרוז על הבשר ששחט שהיא טריפה ואח"ך היה שוחט עופות בפרהסיא ולא מנעוהו כלל כמו שמנעוהו מן הבהמה למינה. הויא הודאה כי לא פסלו אותו לגמרי

זאת שנית אם כוונתם היה לפסול אותו לגמרי מדינא מחמת העדויות למה הוצרכו לכתוב ג"כ מהטעמים הידועים לנו ולא היה די במ"ש מחמת העדויות שקבלנו. כנראה שלא היה בעדויות ההם כדאי לפוסלו והוצרכו לטעמים אחרים ג"כ. ועד השלשה לו בא מ"ש הר' מוהרד"ח ז"ל דאי פיסולו הוי מדינא היכי פסיק ותני ואף אם יאמר שחזר בתשו' אין בו מועיל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ומה שתי' לזה המחבר שם דכוונתם הוי דאף אם יאמר שכבר חזר בתשו' בינו לבין עצמו אין מועיל לו להאמינו כ"א כשיחזור בפני ב"ד ויקבל עליו מה שמחייבים אותו ע"כ. גם זה לא יועיל דדבר זה לא היה צריך הכת'וב לאומרו שודאי כיון שפסלו אותו לשחוט מדינא מחמת העדויות שקבלו מסתמא כשרוצה לחזור לכשרותו לא יקבלו אותו אם לא ידעו בבירור שעשה התשו' הראויה דלא סגי בלאו הכי ודבר זה פשוט וכמבואר בחק"ל יו"ד ח"א סי' קצ"ג והו"ד בס' חיים ביד שם ד"ד ע"ב וד"ט ע"ב יע"ש ומאחר שכן מה באו ללמדנו ביתור לשון זה. ועוד דתיבת ואף מה לרבות לפי פירושו. לא היה צריך לכתוב אלא ואם יאמר שחזר בתשובה אינו מועיל שאז הוי משמע דדוקא אם יאמר שחזר בתשובה בינו לבין עצמו לא יועיל לו להאמינו משא"כ כשיחזור בפני ב"ד. אם לא שנאמר שכוונתם בלשון זה ואף אם יאמר וכו' היה להגזים הענין שאף אם יאמר באמת שחזר בתשובה אינו מועיל תשובתו לחזור לקדמותו וחזרה התמיהא למקומה דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. כי על כל אלה הדעת נוטה בפירושא דהאי גזרה כי לא היתה הקפידה כי אם שלא להיות ש"ומ באזמיר דוקא משום קנס לגרר ולסייג לתיקון הכולל לבל יהיה להם שוחט לכת האיסנאפ"יס לשחוט להם בלתי גאבילה ולא יהיה להם כח לחלוק נגד הרבנים והכולל וכיוצא מדברים אלו וע"ז דוקא היה עיקר אותו מעמד והקמתם של הגבירים אצל הרבנים ולאלומי מילתא ערערו עליו הגבירים מדברים אשר לא טובים ג"כ והביאו עדים על איזה מהם. וניכרים דברי אמת מ"ש מו"הר ז"ל בד"ג ריש ע"ב שאותם העדויות שקבלו באותו מעמד לא היה בהם כדאי לפסול שחיטתו מן הדין אפי' לרבים כ"א זאת עשו שלא להיות שו"מ לבד מהטעמים הכמוסים איתם לגדר ולסייג מתורת קנס דבר הלמד בהדרגה מתורתו של מו"הר חק"ל ז"ל ביו"ד ח"א סי' קנ"ו וח"מ סי' קנ"ב וכו' ע"ש. ונראה כי העדויות ההם היו מאותם שכ' בד' יו"ד ע"א שאין מקום לפוסלו בעבורם לפו"ד אלא דיש לב"ד לייסרו וילקה מלקות מ' וכיוצא משום מהיות טוב ע"ש. ומ"ג היות בזמן המחלוקת שאין לחוש עליהם כ"כ כדי לפסול שחיטתו אפי' לרבים ודבר זה נלמד יפה יפה מדברי מו"הר חק"ל סי' קנ"ו שכ' שהרא"ש שפסל לשוחט על שהעיד עדות שקר אע"ג דקי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א ה"מ דקאי בשיטת הרמב"ן דבטבח הממונה לרבים החמירו הרבה דאין לרבים ליכנס אף בספק משהו של איסור. כתב וז"ל ומינה דכל מידי דאיסור דח"מ דהוי רע לשמים ולבריות כגון גזל ודומיהן מעבירין אותו אם הוא שוחט לרבים ונ"מ טובא מדבריו אף שכעת לא ראיתי מי שכתב כן מ"מ ניכרים הדברים בטעמם ויש סעד לסברא זו שהרי כת' הרמב"ם וטור יו"ד וש"ע דאין לוקחים בשר מכל שוחט ובודק לעצמו ומוכר אא"כ היה מוחזק בכשרות ודבריהם הם גם בדרך עראי ואף שיש חולקים על זה מ"מ למנותו שוחט קבוע כ"ע מודו וכו' ואף דלפ"ז גם ברע לשמים לבד הוה לן לפוסלו מ"מ כיון דדייק הרא"ש בתשו' זו לומר דהוי רע לשמים ורע לבריות מסתיין לפסול בכה"ג דחידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה. ומצאתי ראיה ע"ז שיש להחמיר בשוחט לרבים אף בחשוד לד"א ממ"ש הרמב"ם בתשו' סי' קי"ב במי שגנב ומכר לאחרים שלא ישחוט לרבים אפי' עשה תשו' ואם ירצה לשחוט בבית שום יחיד הרשות בידו ע"ש הרי שהחמיר גם בחשוד לד"א אם הוא ממונה לרבים והטעם דאין לרבים ליכנס אף בספק משהו של פיסול וכיון דחשוד לשום איסור אף דשרי מדינא להכשירו לרבים אינו ראוי ע"כ. מבואר להדיא בדבריו דהגם שכ' שניכרים הדברים בטעמם וסיים שם שאף אם לא אמרו הרמב"ם והרא"ש הדעת נוטה כן. מ"מ לא מלאו לבו לאסור אלא בחשוד לדבר דהוי רע לשמים ורע לבריות כגון גזל ודומיהן משום דהרא"ש והרמב"ם בהכי מיירי וחידוש הוא מאחר שלא בא מפורש דבר זה בשום ספר הבו דלא לוסיף עלה.