שו"ת תעלומות לב חלק א רנג

קנה מישראל החצר והחזקה לפני דייני ישראל. וע"פ סמך אותו שטר של הרבנים הי"ו קנה מיורשיו החצר והחזקה. וע"כ יחדיו למשפט יקרבו לדעת מי זוכה בחזקה. אם שמעון המחזיק. או לוי הקונה. יורנו המורה ויבא שכמ"ה

תשובה על שאלה זאת. השיב עליה חד מנן רב כהנא מר דיינא נר"ו והרחיב הדבור לזכות את שמעון המחזיק. וכל לגבי דידי אין דעתי נוטה לזכותו. וכעת זו משנה שאינה צריכה מאחר שכבר רבו עליו חביריו ונפסק הדין לזכות את לוי הקונה. אך בהיות כי ידידנו הרב השלם הד"ומ חיים עד העולם הי"ו טרח וכתב פסקא דדינא להעמיד סברתו והגישו לפני. ראיתי חובה לעצמי להשיבו דבר כהלכה. וזה החלי

ראה ראיתי דברי חכם הרב הפוסק כהן לאל עליון הי"ו. ועם היות כי איני מופנה מכל הצדדין להרחיב הדברים בכל פרטי דין זה. מ"מ להפיק רצונו אמרתי אחוה דעי גם אני להבין ולהורות כי צדקנו בשפטנו. והלכה זו יוצאה בהנומא בלי שום פקפוק. וטרם כל אומר אני כי הדבר ידוע ומבורר. שבכל דיני החזקות אין לנו שורש בדין. אלא מכח התקנות וההסכמות החזקות אשר יסדו רבותינו הקדושים אשר בארץ זיע"א אנו באים. ולא כל המקומות והעיירות שוים בזה. ואם לא פורש הדבר בהסכמה הולכים אחר מנהגי העיר כאשר היו דנים הרבנים ז"ל בזמנם. ואם לא יש בירור בדבר ונפל הספק אם יש זכות חזקה למחזיק או לא ודאי דהב' הוא הזוכה ומספקא לא מפקי' ממונא וכאן בנ"ד שלוי קנה מהגוי החצר והחזקה כמו שקנאם הוא מר' בעל הקרקע. ולדעת הרב בני חיי ז"ל בח"מ סי' ר"ו היא שזוכה הגוי וזרעו אחריו זכייה מעליא. ומרן החבי"ב ז"ל בסי' ק"ס כתב שלפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בתשו' סי' י"ו שזכה הישראל הבא מכחו. וכן מצא למהרש"ך בח"ג סי' קי"א שנראה שסובר שאם הי"ל שטר עשוי כדין שזכה הקונה ע"כ. ואף שסיים שאפש"ל שהרש"ך קאי בקנין גוף המולקי מ"מ מלבד שבדרך אפשר אמרו. עוד זאת שאין ספקו מוציא מידי ודאם של הרב בני חיי שם והרב ת"ח בסי' קע"ז. ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ט. והרמ"ז ח"ד בדרא ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב סי' טו"ב שהאריכו בזה. ויש מקום עיון ואריכות דברים בענין זה. ואולם אין הפנאי מסכים. ולא נפק"מ מידי לענין דינא. דעכ"פ מידי ספקא לא נפיק. ומאן ספיק ומאן רקיע להוציא ממון מיד בעל הקרקע אשר הוא ודאי מוחזק בכל ספק שיפול ועיין בתשו' מהר"א ששון ז"ל סימן רל"ה. ובמה שציין עוד הרב מט"ש בסי' ק"ם הג"הט י"ד

בר מן דין שכבר העד העיד בנו אחד המיוחד מהרבנים דייני מתא הי"ו כי הוה עובדא בישראל פה העירה בישראל שמכר חזקתו לגוי וזיכה לגוי וזרעו באותה חזקה. ומינה אתה למד שכאן לא קבלו ההסכמה שעשו באזמיר יע"א שאחר מיתת הגוי תחזור החזקה לישראל אלא קבלו לזכות את הגוי וזרעו אחריו באותה חזקה. ואולי דנו כן ע"פ ס' הרב בני חיי ז"ל ודעימיה. או מפני פחד הגוים ואילי הארץ ומשום ח"ה דאיתיה נמי גם אחרי מות הגוי כיון ששטר המכירה ביד בניו כמובן. ומה גם בכעין נ"ד שמכירת הקרקע והחזקה נעשה בעו"בי תוניס יע"א קמייהו דתרין אריוותא הרב מר קשישא סבא קדישא כמהר"ן בורג'יל ז"ל והרב הגדול ר"מ כמוהר"א חג'אג' נר"ו שיחל"א. וחתימי עלה באותו שטר דנפיש ליה טובא הח"ה וכמ"ש הרב בני חיי ז"ל שם בסו"ד. והגם שעתה כבר מכרה הגוי לישראל וליכא ח"ה בדבר כיון שאין עתה יד הגוי באמצע. מ"מ אכתי הח"ה במקומו עומד כיון שישראל הקונה יכול לחזור אחר הגוי לאמור אני קניתי ממך קרקע וחזקה. והנה מצאתי בה מחזיק אחר תן לי דמי שיווי החזקה או העמידני על חזקתי. ואין איסור בדבר לעשות כן כיון שהוא תובע את שלו ויש סמך לזה ממ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' קי"ג וז"ל ותו דש' חוזר למוכר ואומר בית שמכרת לי החזיקני בו ומיד מוציאין אותו מהבית בדיניהם ואין בזה משום עובר על תק"ח שהרי בדין תובע ואם הישמעאלים מוציאים אותו מידו מאי קעביד ע"כ ופשוט הוא

ומ"ש הרב הפוסק נר"ו שאינו יכול לחזור על הגוי ונסתייע מדברי הרב חקק"ל ז"ל בח"ב סימן ז"ן שכתב שאם ישראל הקונה רוצה לחזור אחר הגוי וליקח הרמים ויש לחוש שיחזור הגוי על הישראל הראשון שיש לו דין מסור כמ"ש התוס' והרא"ש וטוש"ע ח"מ סי' קצ"ד ס"ב בהגהת מור"ם ובסמ"ע סקי"ג ע"כ אחרי המחי"ר מכבוד הגאון שארינו בעל חקק"ל ז"ל אנכי הרואה דאדרבא משם תברא שהרי מור"ם שם כתב אם בא הראשון וכו' נקרא מסור הואיל והב' נותן לו מעותיו. והן אמת שהרא"ש ס"ל דה"ה אפי' אינו נותן לו מעותיו. מ"מ רבים קמים עליו כמ"ש מרן הב"י שם בסי' קצ"ד משם התוס' והג"א בשם מהרי"ט והמרדכי וכן פסק רמ"א שם וס' הרא"ש ז"ל דשמיטה לגמרי. והכא נמי דכוותא כיון שאין הב' נותן לו מעות ורוצה להפסיד חזקתו אשר קנה בכסף מלא. ומי זה אמר ותהי שזה יפסיד מעותיו. ועיין בס' מכתם לדוד להרב כמהר"ף ז"ל בחח"מ סי' ל' שהביא הרב כמהרש"ח ז"ל שם ונימוקו עמו ועיין למוה"ר החסיד ז"ל בס' חוקי חיים סי' כ"ו. ומה שנסתייע הרב ז"ל מדברי ההסכמה שגזרו הרבנים כמהר"ח מודעי ז"ל וכמהרי"ע ז"ל בכח התורה שאין לגלות לגוי הא ודאי שאין ראיה דאינהו קיימי באופן שמוכר אחר הולך ומגלה לגוי מסתורם של ישראל מבלי כל תועלת להצלת עצמו. ובכגון דא שפיר גזרתם כי הוא מוסר גמור וגורם שנאה ואיבה ונזק לישראל בלתי שום הנאה. אבל בקונה החזקה מהגוי במתן דמים. וכדין תובע את הגוי או תן לי הדמים או העמידני על חזקתי. לא אמרו אדם מעולם שיפסיד זה מעותיו. ובשלמא אם היה הדבר ברור וידוע לכל שהקונה החזקה מהגוי אין לו דמים והלך הוא וקנה אפשר לומר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ואסור לו לגלות. אבל לאו כ"ע דינא גמירי. וכ"ש בנ"ד שהגוי קנה ע"פ ב"ד רבא דפקיעי שמייהו וזה הישראל קנה ממנו בכח אותם השטרות וכמדובר

עוד כתב הרב הפוסק נר"ו דכיון שהמוכר הראשון לא שכר מהגוי ולא עשה שטר חזקה דלא מהני מכירתו כיון דבשעת מכירת הקרקע לא הי"ל שעת הכושר לזכות בחזקה ואיך ימכרנה וסמוכות שלו מדברי הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"מ סי' טו"ב. אתו הס"ר כי אין משם ראיה. כי כבר ביאר הרמ"ז ז"ל בדל"ג ע"ד מעדותו של הרב אגורה באהלך ז"ל ה"ר מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ט שכתב מנהג