שו"ת תעלומות לב חלק א רנב

בהודאת שומר וכתב ה"המ ז"ל שם דטעמו של דבר דכיון דגברא מהמנא הוא ניח"ל לבעלים דתהוי בידיה והו"ל כבעלים התובעים ע"פ והן אמת שכן פרש"י ברישא ואולם לגי' ר"ט אין סברא לפרש כן דא"כ ממילא משמע בנשבע לשקר דלא נפטר כיון שכלתה שמירתו ולא ניח"ל דתהוי בידיה ואיך מספק"ל. והנכון בעיני הוא הטעם שכתב הטור שעליו מוטל לחזר אחריה להודיע שנשבע באמת. משא"כ בנשבע לשקר דטפי ניח"ל שלא יתודע. אלא דמספק"ל כיון שעליו מוטל לשלם. ואולי שלזה כיוין ה"המ אלא שאינו מבורר יפה. אתאן למ"ש הטור בסי' שנ"ב שלפי' גי' רש"י יראה שהבעלים מוציאים מיד הגנב ע"כ. והם דברים תמוהים מאד כי לא מצינו בזה גי' רש"י ז"ל. ומב"י ז"ל כתב נראה שעלה על דעתו שהיה להרמב"ם ז"ל גי' אחרת ואין צורך לכאן אלא אין חילוק וכו' ע"כ. וגם דבריו ז"ל צ"ב שלא עלה על דעת הטור שהרמב"ם הי"ל גי' אחרת אלא בפירוש כתב לגי' רש"י והא ליתא והרב ב"ח ז"ל שם רצה לרפאות שבר זה באומרו שרב טביומי לאו לאפלוגי אקמייתא אתא אלא היכא שתבעו שומר והודה ובאו עדים קודם תביעת הבעלים ע"כ. ולא ירדתי לסו"ד דמלבד דאין זה פשטא דשמעתתא דאחר שאמר דנשבע לשקר לא נפטר וטעמו דלא ניח"ל דתהוי בידיה. אין יכון אח"ך בעיית רבא בנשבע לשקר. ואם הכוונה כמ"ש הוא ז"ל הי"ל לפרש דה"ט דמספק"ל משום שלא תבעוהו בעלים והעיקר חסר. ותו דלטעם דלא ניח"ל דתהוי בידיה מאי נפק"מ אם תבעוהו בעלים. דאין סברא לומר דמשום דתבעוהו בעלים הוא דלא ניח"ל דתהוי בידיה דאנן סהדי דלא ניח"ל. ואפי' אם יפורש כן בש"ס מ"מ אין זה תלוי בגירסאות כדי שיאמר דלגי' רש"י הוי איפכא לאפושי פלוגתא. דנימא דגם רש"י ז"ל מודה לס' הרמב"ם בפירושה דשמעתתא. גם מה שהק' לפירוש הרמב"ם אינו מן המובן כלל. סו"ד דבריו נפלאו ממני וצל"ע

וראיתי להדרישה שם שכתב להכריח דרש"י ס"ל דבלישנא דר"ט הוא דס"ל דנשבע באמת לא נפטר הגנב ובנשבע בשקר מבע"ל שלא דחה רש"י גי' זאת אלא משום מאי דבעי עמד לישבע ולא הניחוהו ועוד הכריח מל' דכיון. ובזה כתב לישב דמ"ש רבינו ולפי גי' רש"י יראה וכו' היינו שחילק על תחי"ד הרמב"ם שכתב דנשבע באמת נפטר הגנב לזה כתב דלרש"י מוציאים מהגנב. ולדעת רבינו הוא שפוסק כל' קמא דבאמת נפטר ובשקר לא נפטר. והצ"ע למה לא פסק בעיית עמד לישבע ולא הניחוהו שעלתה בתיקו עכ"ד. ואחרי המחי"ר ק"ל ע"ד חדא שנראה שעמ"ש הרמב"ם בנשבע לשקר דמספק"ל הוא שכתב דלגי' רש"י אין כאן ספק ומוציאים. ולפי דרכו היל"ל דלגי' רש"י לא נפטר הגנב. ותו קשה אנה מצא לרבינו דס"ל כל' קמא דנשבע לשקר לא נפטר הגנב ואין בדבריו רמז לזה. (ועיין בס' הלכה למשה בפ"ד מהל' גנבה

) והנר"ל ליישב לזה הוא דלפום גי' ואית דגרסי שהביא רש"י ז"ל דאם באמת נשבע לא נפטר הגנב. ואם לשקר נפטר. ולר"ט מספקא ליה בנשבע לשקר יש מקום לפסוק כר"ט דבתראה הוא הגם דלרב כהנא פשי"ל משום דהיכא דאיתיה לממונא בידיה דגנב חד דינא הוא וכמ"ש הרמ"א ז"ל בפריטיו הו"ד בש"ע שם והם דברים אמיתיים וברורים. ם. ואולם לפי גי' רש"י דגריס אם באמת נשבע נפטר ואם בשקר לא נפטר. ור"ט מבע"ל בנשבע לשקר. ודאי דלא שבקינן פשיטותיה דרב כהנא ונסמוך אספיקא דר"ט שגם הוא לאו לאפלוגי אתא אלא ספוקי מספ"ל. וכיון דלרב כהנא פשיט"ל סמכינן עליה כמ"ש הרמ"ה שם. ודינא הוא בנשבע לשקר דמוציאים מיד הגנב. והשתא עלו כהוגן דברי הטור שמשיג על רבינו שפסק כר"ט. ולפי גיר' רש"י והיא גירסתו דבנשבע באמת נפטר הגנב הי"ל לפסוק גם בנשבע לשקר דמוציאים מיד הגנב כפשיטותו של רב כהנא. ואתי שפיר שפסק בתחילה בנשבע באמת כגי' רש"י והביא דברי הרמב"ם והשיג עליו לפי גי' זאת. ומה שיש לומר בדעת רבינו הוא דלא גריס הא דרב כהנא כלל כי אין סברה לומר דאף דמס"ל לר"ט פסק כוותיה. זה נר"ל בכוונתו. ועכ"פ דברי ה"המ ומרן ז"ל צריכים עיון כעת. וכמו כן קשה על רש"ל ביש"ש שם שכתב דהלכה כר"ט שהוא לשון בתרא. דמנ"ל הא. ואי אתמר הכי היינו כששניהם פשיט"ל דתפסינן לשון אחרון. אכן כשהאחד פשיט"ל ודאי דלא שבקינן פשיטותיה מפני ספקו של האחרון שגם הוא לאו לאפלוגי אתא וכמדובר

באופן שעלה בידינו מעיקר הסוגיא ומדברי התוס' ד"ה ולא הניחוהו דכשלא הניחוהו. לא מחל גם השבועה ולא מפטר בהכי. והגם שהיה מקום לחלק דהכא שאני שכבר התחיל לישבע והוציא ש"ש מפיו. ובכגו"ד אפש"ל דהו"ל כגמר שבועתו. ועיין להרב משכנות הרועים אות ש'. מ"ע נראה דלא מפטר משבועתו כל שלא גמר דבריו כי מי יודע אם היה נגמר שבועתו כראוי. ואידך שלא הניחו לגמור אפשר שכוונתו היתה לטובה ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל ה"ד הנמק"י בפ' שור שנגח וכ"כ הש"הג בפ' כל הנשבעין ועיין להרב כנ"הג בסי' פ"ז הג"הט ס"ט. וברש"ל בפ' שור שנגח. וכמ"ש מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' כ"ב. ועיין להרב שער אפרים ז"ל בסי' קמ"ב ה"ד הרב מט"ש בסי' פ"ז הג"הט ע'. ומ"ש הרב המגיה בנו של הש"א ז"ל שם דאם היה טוען מוחלת לי השבועה שהיה נאמן ממ"ש הסמ"ע בס"ק פ"ו. כבר הש"ך והט"ז שם פשיט להו דאינו נאמן ה"ד המט"ש שם בס"ק ס"ט. ותו דבטענתו זאת שטוען עתה שלא הניחו לישבע הרי מודה שלא מחל לו השבועה אלא שלא הניחו. ואם הוא טועה וסובר שזה מקרי מחילה. אין בדבריו ממש דמחילה זו מגן שויא שאם לא הניחו לא מחל לו השבועה וכדבר האמור: סימן ל"ה טראבלס יע"א בדיני חזקות

שאלה ראובן תושב פה העירה טראבלס יע"א קר דירתו זה מכמה שנים לעוב"י תוניס יע"א. ואחר זמן רב מסר חצרו שהניח כאן לגוי אחד. ויען שהגוי היה מתירא פן תשאר החזקה לבעל הקרקע קנה ממנו הקרקע עם החזקה בשטר העשוי כדיני ישראל וחתימי עלה תרין סמכי קשוט דבני עו"בי תוניס יע"א. ואחר זמן שכר שמעון החצר הנז' מהגוי בעל החצר. והלך לפני שני עדים וכתב לו שטר חזקה וביני ביני מת הגוי הנז'. ויורשיו אחריו מכרו החצר והחזקה כמו שקנו אותה ללוי. ועתה יצא שמעון לתבוע חזקתו בכח השטר שבידו ולוי משיבו שהגוי