שו"ת תעלומות לב חלק א רמז

סימן ק"ה דקמ"ב ובס' שתי הלחם סי' כ"ח. ודבר זה קיימתיהו מסברא דנפשאי לישב דעת מרן הכ"מ. ושוב ראיתי שהדבר מוכרח כן שהרי הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור בסי' צ"ט וקל"א וקנ"ד ס"ל דחיוב במעות מהני קנין ומעכשיו וכדעת רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל הו"ד במט"ש סי' ר"ז ובחק"ל שם. ועיין בתשו' הר"י ן' מיגאש ז"ל בסי' צ"ז וק"ו וקנ"ג ובמט"ש סי' מ'. ועיין בס' ידי דוד הנד"מ בסי' ג"ל ובס' חוקי חיים ממו"הר החסיד ז"ל בסי' מ"ה ובס' מים קדושים סי ג' שהאריכו בענין זה ובתשו' אחרת כתבתי בענין זה

וכן נראה שהבין הרב זרע אברהם ז"ל בח"מ סי' י"א בדברי מרן ז"ל במ"ש דמעכשיו מהני אפי' באתן לך דהיינו בלשון חיוב והביא דברי הריב"ש ז"ל בסי' של"ד דקאי בחיוב וכתב הרי לך בהדיא דכל שאמר בלשון מעכשיו אפי' בחיוב שמתחייב לאח"ז מהני ומזה תמה יקרא על מהרש"ך בח"ג סי' ז' שכתב דאף בלשון חיוב ל"מ לדעת הרמב"ם וח"ס וכתב דבנ"ד כיון שכתוב מ"ומ נתחייבה כת החוזרת אפי' באתן לך מהני לדעת הרמב"ם וסיעתו עי"ש. ומ"ש הרב להק' להרש"ך בתשו' ח"ג לא ראה שכ"כ בח"א סי' קפ"ח וסתר את עצמו בח"ב סי' קס"ג כמ"ש הרמ"ז ז"ל בחק"ל מה"ב שם. ועם היות דברי הרב ז"ל סתומים קצת שהי"ל לבאר שמ"ש מרן ז"ל (שהביא הוא ז"ל לשונו שם) דאין מטנ"ב היינו לדעת ח"ס וליה לא ס"ל. וכמ"ש בכ"מ שם הל' ז' שכתב אבל אם אמר לתת טלטל או מעות ל"מ ע"כ הרי דכ"ז הוא בנודר לתת ולא במתחייב וכמש"ל. מ"מ כוונתו פשוטה היא עד שלא היה הצריך הבירור. אלא שהוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב ידידנו הפוסק נר"ו שהגדיל המדורה והפליא פלא על הז"א שלא ראה סו"ד מרן ושוויה ח"ו כטועה בדבר פשוט בזה והן הן נוראותיו. ואחרי הס"ר לא צדק בזה והיה העל'מה מעיני כבודו תשו' מרנא החק"ל במה"ב הנז"ל. וראיה לזה שהרב מט"ש בסי' ר"ז הגהב"י ק"ה ה"ד הז"א הללו וכתב וכ"כ הרמב"ם בתשו' סי' קל"ז מבואר שהבין כן בפשיטות. ועפ"ז ממילא אזדא גם מה שתמה עוד כת"ר נר"ו והדברים פשוטים. ועיין להרב קמ"ר ח"א בדקצ"ז שכדי לישב דעת מרן ז"ל הוליד דין חדש ודבריו צ"י להולמם. שוב ראיתי בת' מרן באבק"ר סי' פ"ט שכלל ס' הרמב"ם בהדי ח"ס ואם אין שם ט"ס הדרא קושיא לדוכתא. ועכ"פ על הרב זר"א ז"ל לק"מ כי בימיו לא נדפסו תשו' אבק"ר. אכן למרנא החק"ל שכל יקר ראתה עינו יש להרגיש איך לא העלם על דל שפתיו. ועכ"פ לעיקר הדין כבר הכריחו הרב ידי דוד בסי' ג"ל ורבינו החק"ל שם מכמה תשו' מרן בחדשות גם ישנות דאיהו דידיה ס'ל דבלשון חיוב מהני וכן נראה פשוט דעתו בב"י. ואיכא למימר סמי חדא מקמייהו. וכ"ש שי"ל שלא כתב זה אלא לדעת הרמב"ם וח"ס וליה לא ס"ל. ומה שפסקו בש"ע הוא לרווחא דמלתא כמש"ל. והיותר נכון בעיני הוא שט"ס נפל באותה תשובה דסי' פ"ט במה שכלל לרבינו עם ח"ס ודוק שכדי שלא לצאת ממרכז הכוונה לא נצריך עוד בזה כי אינו ענין לנדונינו. ולא נצרכה אלא להפיס דעת הרב הפוס' הי"ו במאי דקשיתיה תשו' הזר"א ז"ל כי לדידי הדבר ברור כאמור

תו חזיתיה לכת"ר שיח"ל שכתב וז"ל ועיין בתשו' הריטב"א שהביא מב"י בסי' ז"ר על רו"ש שנתעצמו בד"א ומתוך כך אמר ר' לש' אם הוא כדברך אתן לך יו"ד דינרים ונתנם ביד שליש ונשבע ש' ונטלם ויש מי שאומר וכו' והשיב אין ספק שהביאך לידי שאלה זאת מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל וכו' מיהו עיקר הלשון שאמר ר' אינו כאסמכתא כלל וכו' וכיון שקדם זה ונטלם הרי"ז זריז ונשכר ע"כ וע"ז תמה כת"ר דכיון דליכא אסמכת' מאי האי דקאמר כיון שקדם זה ונטלם ונראה כוונתו שאם לא קדם במאי זכה כיון שלא היה בו קנין. אך מה שיש לדון דאמאי לא סמי מכאן דין אסמכתא כיון שהוא תנאי דלשעבר וכו' עכת"ד נר"ו. ואנכי הרואה דבריו תמוהים בעיני במחי"כ. ראשית אמריו במ"ש שאם לא קדם ונטלם במאי זכה כיון דליכא קנין. ורו"מ לשיטתיה אזיל. ואנו כבר הוכחנו דמי שסובר דבדבר שאין בידו וכיוצא דליכא אסמכתא והוי כמשחק בקוביא שאם נתונים על הדף קנה ומי גרע נתינת המעות ביד שליש ממונחים על הדף. ובפרט. למ"ש המבי"ט ז"ל בסי' ע"ח הבאנו דבריו בפסק הא' דאפי' נודר לתת ממעות מוכנים שבביתו דמהני ולקמן נדבר עוד בזה. ועיין להרב זקן שמואל ז"ל בדקל"ה מ"ש בזה ואוקי באתרין. והיותר קשה שנראה שלא ראה מ"ש המורה צדק ה"ד הכנ"הג בהגהב"י קס"ט שהכריח דאיירי שאמר לשליש זכה בעדינו דאי לא"ה אפי' נתנם בידו הי"ל להחזירם. ולפי דרך כת"ר מה הועיל זה בהקדמתו. וגם דברי המו"ץ תמוהים כמו שנבאר בסמוך. ותו ק"ל ע"ד מעכ"ת שכתב דאמאי לא סמי מכאן דין אסמכתא משום דהוי דלעבר. ולא ידעתי מי גילה לו רז זה שהתנאי היה דלעבר. והדברים סתומים וחתומים ואין פותר אותם. ולדידי בקיצור תשובות כאלה שמביא מכ"י אין לדון במה שיש להסתפק בדבריהם. כאשר עינינו הרואות בכמה תשו' המובאים בכ"י בקיצור נמרץ. וכשנעמיק בשורשן ועובין והקיפן גבא תורא בינייהו

הלא מעתה הבא נבא למ"ש כת"ר על דברי ראשונה יסע על מ"ש בריש אמ'יר דהיה. מקום לחייבו דהוי דבר שאין בידו ואין כאן אסמכתא וכמ"ש הטור ז"ל ואולם מה נעשה שהרמב"ם חלוק בדבר וכו' וע"ז האריך כת"ר לבאר המבואר שגם הטור חולק וקאי בס' הרמב"ם ז"ל ע"כ אנא דאמרי לישרי לן מר שדעת שפתי ברור מללו ולא הוצרכתי להאריך ולומר שגם הטור חולק כיון שביארתי שהרמב"ם חולק בזה ומרן ז"ל שקבלנו הוראותיו תפס כוותיה. ומאי נפק אם הטור חולק או מסכים בס' זאת. ואין דרכי להאריך ללא צורך ורו"מ שיחיה מכריחני להרחיב הענין. ולפי דרך כת"ר אי קשיא הא קשיא על הרב ב"ד של שלמה ז"ל בח"מ ס"סי י"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהכא כ"ע מודו דחייב ולא הוי אסמכתא דהוי דבר שאין בידו. וקי"ל כל שאין בידו כלל ואין דבר לתלות בו ודאי גמר ומקנה שכ"כ הטור בסי' ר"ז ועיקר דין זה הוא מרש"י וכ"כ התוס' וכ"כ ר"י והרא"ש וכו' עי"ש. וזוהי שקשה ודאי דכייל להטור בהדי ר"י ודעמיה. וכתב דכ"ע מודו בה והטור והרמב"ם ומרן חולקים בדבר ומהרשד"ם בח"מ סי' כ"ח כתב דמי יערב אל לבו להוציא ממון נגד הרמב"ם ורבו כיעו"ש. והנה הרב קמ"ר ז"ל שם הגיה בדברי הטור דלא הוי אסמכתא ותמה עליו הרב הפוסק נר"ו דא"כ איך יכון לפיכך דקאמר דבשלמא אי הוי אסמכתא אתי שפיר שכתב קודם זה דבדבר שבידו לא הוי אסמכתא וכתב אח"ך לפיכך כיון שאינו ביד המוכר הוי אסמכתא ע"כ ולדידי אי מהא לא איריא שאחר