שו"ת תעלומות לב חלק א רמה

מקום שנאמר כלל זה דמגו דבל"מ כגון ב' שהמרו דמס' שבת ומשחק בקוביא דפז"ב היינו שכמו שהאחד רוצה שיפסיד חברו וירויח הוא אותו ממון ג"ומ לכשיפסיד גם הוא והשתא הכא לימא לן מר אם לא היה זה נשבע מה היה מרויח זה שכנגדו הלא דינא הוא דמוקמינן ליה אדיניה ומה הרויח ולא נמצא ולא ימצא האי דינא אלא היכא דמשכחת הן ולאו. ובשלמא אם היה התנאי שאם לא ישבע שימחול שבועתו כמה היו נאותים ושייכים דברי כת"ר דמגו דבעי להרויח שבועתו כשלא ישבע ג"ומ. משא"כ עתה. זאת היתה כיונתי בראשונה וסמכתי על המעיין היטב בשורשן של דברים. ועיין בסמ"ע סי' ר"ט ס"ב וכמ"ש מהרש"א בחי' לסנהדרין בד"ה כל כה"ג ועיין להרב חוות יאיר בסי' קס"ג ודו"ק

והנה בעיקר דינו של הרב כנ"הג ז"ל שכתב דשיך הכא דין אגב וכה"ג ליכא אסמכתא. תמה כת"ר נר"ו דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי לפי מ"ש במשחק בקוביא דפסול אפי' יש לו מלאכה אחרת ומוכרח דפוסק כרמי בר חמא כמ"ש מרן הכ"מ בפ"י מהל' עדות וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמעשה שהיה בא"י היה ונוהגים לדון כהרמב"ם ז"ל וכו' עכת"ד הי"ו. ובהיות יסוד דין זה העמוד הימני לנדונינו. ע"כ אמרתי לבאר דבר זה. ואומר הנה בפי"ב אמרו הלכה כר"י ומשמע דוקא באין לו אומנות אלא הוא והיינו מטעמיה דרב ששת דס"ל דכל כה"ג לא הוי אסמכתא. לר"ת משום חגב לדעת הסוברים שלא חזר בו. ולר"י משום דלאו בידו. והה"מ ז"ל הקשה ע"ד הרמב"ם למה פסק כרמי ב"ח והצ"ע וכן תמה ג"כ רבינו הטור ז"ל. ומרן בפ"י מהל' עדות יצא לישע להליץ בעדו ונתן טעם למה פסק כן ע"ע

ואולם הרא"ש והטור ז"ל פסקו כרב ששת דכל כה"ג לא הוי אסמכתא וס"ל דר"ט משום מגו דבל"מ ג"ומ וכמו שהביא הטור בשמו בסי' ר"ז וגם לדעת רבינו הרמב"ם היינו יכולים לומר דס"ל האי טעמא דמגו. ושניא דא דמשחק בקוביא כמ"ש הסמ"ע ובדרישה שם. לישב דבריו. אלא דמרן לא ס"ל לחלק בהכי. ועיין בדברי התוס' דפז"ב ופ' אז"ן. ולדידהו האי דינא דמגו קאי לכל מילי אשר שנים מתחייבים. גם הרי"ף ז"ל בהלכותיו לא כתב כ"א דברי רב ששת ובודאי דהכי ס"ל וכמ"ש מב"י בסי' ל"ד ובכן הדבר מוכרע בדעת מרן ז"ל דכוותייהו דהרי"ף והרא"ש פוסק לפי הכלל שבידינו שפוסק כב' נגד אחד אפי' נגד הרמב"ם שקבלו הוראותיו כידוע. ובסי' ל"ד פסק שדוקא אין לו אומנות אלא הוא ותפס כל לשון הרמב"ם כמנהגו. כיון שאין מדבריו שם הכרח שפוסק כרמי ב"ח. ומ"ש הסמ"ע שם שהמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם הרואה יראה שאין כונתו לעיקר הדין אלא שתפס לשונו. וכן דרכו ז"ל תמיד וכמ"ש הרב הלכה למשה בהל' גזלה והו"ד בי"מ. ובסי' ש"ע דמשמע שפוסק כרמי ב"ח ומחלק בין גוי לישראל הביא כל לשונו בתחילה וכתב ויש מי שאומר לחלק בין גוי לישראל. והגם שהן הן דברי הר"מ במז"ל מ"מ כיון שאינו מפורש בדעה הראשונה כתב כן כמ"ש הש"ך בסי' מ"ב סק"ך שכן דרכו דרך הקדש בכמה מקומות. וזו משלנו אחת מהן. ואח"ז כתב וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא א"כ אין לו אומנות אלא הוא ול"ש גוי ל"ש ישראל וביש לו אומנות אחרת אפי' עם ישראל אינו פסול וכמ"ש רמ"א ז"ל ומ"ש הסמ"ע דקאי למ"ש בתחי"ד כוונתו מוכרחת דגם למ"ש בתחילה חולקים ומפני זה כתבו אחר כל דבריו. וכתב ג"כ וחלקו עליו להורות שהוא יחיד נגד רבים הקמים עליו. ועינינו הרואות. כי הנה הנם רבים ונכבדים ומנייהו מלכי שני עמודי ההוראה אשר עליה' נשען בשלחנו הטהור ובודאי דכוותייהו ס"ל. ועיין בס' גבעות עולם סי' י"ב ולהרב החסיד שא"ב ז"ל בס' סמיכה לחיים סימן י"א דף פ'

ועם היות דבר זה פשוט עד מאד עד שלא ימצא חולק בזה. כי אין לשום פוסק לפסוק דין מסש"ע מבלי ראות דעתו בב"י. הנה מצאתי ראיתי הדבר מפורש בדברי מרן הכנ"הג ז"ל בח"מ סי' קע"ה הגהב"י כ"ח. עמ"ש מרן יש מי שאומר וחלקו עליו דמדשינה את טעמו ולא כתב וי"א כדרכו מוכרח דלא ס"ל כס' ראשונה. וכ"ש בנ"ד שאנו רואים שסברת החולקים הם רובא דרבוותא ומכללם הרי"ף והרא"ש כי פשוט הדבר שכוונתו לפסוק כהחולקים הרבים. ואל תשיבני ממ"ש הרב חוו"י ז"ל בסי' קי"ט שכתב משם הרמ"ע דכשכותב וי"ח מעוטא נינהו ולא ס"ל כוותייהו עי"ש דהתם ודאי הכי היי דקאי בדינא שפסק בא"הע סי' צ"ג שהביא ס' הרמב"ם בסתם וכתב וי"ח דאיכא למימר דמעוטא נינהו. לא כן הכא שכותב יש מי שאומר בלשון יחיד וחלקו עליו המורה שרבים החולקים נגר יחיד. כמובן הפשוט. איברא שמדברי מרן החבי"ב שם נראה כוונתו דמדשינה הלשון הוא דמשמע דלא ס"ל כוותיה. ול"מ כן מדברי החוו"י ז"ל. ונראה שזה הכריחו להרב יד מלאכי ז"ל בדקצ"ג ע"א לאפושי פלוגתא בינייהו. ואתו הס"ר בזה. כי אנכי הרואה שסגנון אחד עולה לשניהם ובטלה המחלוקת. וכוונת מרן החבי"ב ברורה דמדכתב וחלקו עליו ולא כתב וי"א בשנו'תו את טעמו הורה גבר שכוונתו לפסוק כרבים נגד יחיד וכנ"ד. ומה דמות יערוך לההיא דהרב חוו"י ממ"ש בסי' צ"ג שכתב סברה ראשונה בסתם ולא כתב וחלקו עליו אלא וי"ח. דאף אם נאמר ששקולים הם מאי חזית דסמכת אהני. אדרבא סמוך אהני שהביא סברתם בסתם וכמנהגו לפסוק בכל מקום. כסתם. ומאי אהני לן שינוי הלשון בכגו"ד. ועיין בס' חק"ל ח"מ ח"ב סי' כ"ב דצ"ז ע"ד. ועיין חוקי חיים בסי' ח"י ולהרב המפורסם שארינו ז"ל בספר חוקר לב כתיבת יד סימן ג' שהאריך ויש לי מ"ומ בזה ואכמ"ל

ומעתה כמה נכונים דברי מרן החבי"ב ז"ל לתרץ קושית הרב לח"ר ז"ל שיכול לומר קי"ל כהרמב"ם ורבו ז"ל. וע"ז כתב דכה"ג לא שייך אסמכתא. אחר שלא ידענו בזה דעת הר"י ן' מיגאש רבו וגם בדעת הרמב"ם אינו מוכרח דאפשר דכוונתו הוא מפני שלוקח ממון חברו דרך שחוק והתול וכמ"ש הסמ"ע. וכיוצא וצא בזה כתב מב"י בסי' ר"ז בדעת רבינו וממה שלא חילק כן בכ"מ כנז"ל אין הכרח כמובן. ותו דדעת מרן הוא דאמרי' אגב ומההיא דמשחק בקוביא שהביא הרב הפוסק נר"ו היא גופא סייעתא. ובודאי דאף בא"י שקבלו דעת הרמב"ם. בכג"ד שרבים קמים עליו מעמודי ההוראה אין הלכה כמותו. ועיין גו"ר כלל ג' סימן כ"ט חקרי לב מהדורא בתרא חח"מ סימן ד' אות ט"ז

באופן שלפי האמור כל מה שהק' נהירו דעיינין הרב הפוסק נר"ו ע"ד מרן החבי"ב ז"ל לא צדק בהם. ואי קשיא הא קשיא מה שתמהתי עליו