שו"ת תעלומות לב חלק א רמד

במקום גדולים בעלי תשובה רוקח מרקחת. אכן זאת חובתי להציל את עצמי להבין ולהורות כי אין הלכה זו מקופחת. כי אזכרה ימים מקדם קראתי בכל לב הלכה זו נאה יוצאה בהנומא והיא כפורחת. ואבא היום לברר שיחותי באר היטב אחת לאחת. אולי אב'נה גם אנכי להנצל מהשגותיו ותכל תלונותיו בשובה ונחת. וזה החלי בעהי"ת

תחילת דבר אתא ואייתי לן תורה חדשה אשר לא דמיתי ולא עלה על לבי לקרבו אל נ"ד. הוא הדבר מה שארי עלה ונסתפק הר' שער המלך ז"ל בפי"א מהל' מכירה אי איכא אסמכתא בתנאי דלשעבר כגון אם ילך פ' וכו' שנראה כמעכשיו. ותמה על הרב לחם רב ז"ל בסי' קפ"ב שלא חילק וש"וט וסו"ד הצ"ע כיעו"ש. והנה בענין זה האריך הרחיב הרב כמהר"מ ב' רפאל הי"ו בקונט' נטפל לקדש סי' ך' והביא ראיה מההיא דנזיר ודפז"ב. ואיכא למישדי ביה נראה אעיקרא דדינא אך אינו ענין לנדונינו. ועיין במ"ש תלמידי הרמב"ן ותלמידי הרשב"א ז"ל הו"ד בב"י סי' ז"ר לך נא ראה. ועיין פ"מ ח"א סי' כ"ו זכור לאברהם ח"מ סי' ז"ך. ובעיקר קושייתו מההיא דנזיר כבר קדמו מו"הר פני מבין ז"ל בח"א דע"ט ע"ב וישובו מיושב ויש חילוף דברים ביניהם ואיני רוצה לאבד הזמן בזה. אך את זה ראיתי להרב פ"מ ז"ל שם שהקשה על השע"המ דע"כ לא קאמ' הרמב"ם דמעכשיו מהני אלא בדאיכא קנין אבל בלא קנין גם הר"מ במזל יודה דל"מ והכריח דהרב שע"המ קאי בליכא קנין מדמקשה על הלחם רב ואי לת"ה מאי מקשה הרי בנדון הרב לא היה קנין. אלא ודאי שהבין בדעת הרמב"ם דמעכשיו לחוד סגי וזה אינו עכת"ד. ואנא דאמרי חס לן למימר הכי על הרב שע"המ. ועיקר ספקו הוא היכא דמועיל מעכשיו לדעת הרמב"ם אי בלעבר סגי בלא מעכשיו. ומאי דקשיתיה נדון הלח"ר דאיירי בלא קנין. אתו הס"ר דנראה דנעלם ממנו בעת ההיא סו"ד הלח"ר שם שכתב וז"ל וא"כ בנ"ד אם קנו מידו וכו' איברא דאיכא למשדי בה נרגא מטעם אסמכתא כדכתיבנא ע"כ ובכן שפיר קמתמה השע"המ ואדרבא משם ראיה שגם הרב מצריך קנין הפך הבנתו. וע"ע להרב ז"ל בדע"ז ע"ג שכ"כ ולא זכר שר והוא פלא. והייתי יכול להדחק בפירוש סו"ד הלח"ר הללו אבל האמת יורה דרכו. גם ראיתי להרב ז"ל שהביא דברי הרב"ד וכתב שחולק על השע"המ והלח"ר וטרח להשוותם וגם בקונט' נטפל לקדש שם ראיתי שערוריה בדבר זה. ולדידי בחינם טרחו לחלק הנדונות ולהשוותם כי שוים הם. שהרי גם הלח"ר כתב דלעבר חשיב אסמכתא אף דחשיב כמעכשיו והקנין הוי קנין בטעות ובודאי שכן כונתו וברורה היא. וממילא אזדא החילוק שכתבו בדעת שניהם כנ"ל. ועיין להרב אהל יצחק ז"ל בח"מ סי' כ"ה

וחזינא לכת"ר שיח"ל שרצה לדמות נדונינו לספר של הרב שע"המ ז"ל וכתב נמצא דכל התעצמותם היה על הדבר ההוא אם עשה אם לאו והיינו תנאי דלשעבר ואף דאמ"ל אם תשבע השבועה היתה לברר הענין וסמוכות שלו מדברי מב"י בההוא מעשה דסי' כ"ב והכריח כן ממה דלא אתי מרן ז"ל מטעם אסמכתא ושו"ר דברי הלח"ר. ולדעתו שלזה כוין מרן מרן ז"ל עכת"ד נר"ו ואני אומר דמלבד שכל הפוס' שלמדתי בענין זה לא הבינו כן. ואין לומר שמקום הניחו לו להרב הפוסק הי"ו כי הדין עמהם שלא רצו להבין כן בדעת מרן ז"ל דהא אף לכי יהיבנא ליה כל דיליה שמב"י סובר בתנאי דלעבר דחשיב כמעכשיו והשבועה היתה לברר מ"מ בעי קנין ובמאי קני האי אף שכבר נשבע. והאסמכתא במקומה עומדת כל שלא קנו מידו דתרתי בעינן כנז"ל. ונוראות נפלאתי שהוא נד"ו ירד לחלק כן מנ"ד למ"ש השע"המ ולא זכר שר שחילוק זה הוא מבורר ג"כ בדעת מב"י אף לדעתו

ואעיקרא דמלתא אומר אני שלא ניתן ליאמר חילוק זה בנ"ד במחי' כבודו כי רב הוא דכיון שכל העובר ביניהם אם עשה אם לא עשה פטומי מילי נינהו וכל עיקר התעצמותם היה אם ישבע אם לא שזה אומר שלא ישבע וזה אומר אני אשבע ואטול ועל דבר זה היתה נתינת הערבונות ביד שליש שאם ישבע יטול ואם לא יקח שכנגדו. וא"כ מאי איכפת לן בלשון שבועתו אם היה עבר או עתיד ומעתה אין סמך כלל מדברי מרן ז"ל ודבר זה פשוט עד מאד ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל באלפיו סי' אל"ף ול' הו"ד בב"י סי' י"ב. ועוד אני אומר שאותו מעשה שהביא מרן כך היה שז"א כ"וכ אתה חייב לי וז"א לא כי אלא כ"וכ וזה מקרי הווה וכמ"ש מעין לזה הרב פ"מ ז"ל והרב נטפל לקדש נר"ו שם. עוד ראיתי לכת"ר נר"ו שתמה על הרב ב"ד ז"ל שלא זכר מדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סי"ב וגם בזה קדמו הרב פ"מ שם. ומ"ש עוד הרב ז"ל להק' מזה על הרב ב"ד הרואה שאין כאן תימה וכבר כתב שי"ל. ואגב אורחיה איתי לן מע' הרב הפוסק נר"ו דברי מרן הכנ"הג ז"ל בסימן כ"ב כמ"ש לתרץ מאי דקשיתיה להרב לח"ר ע"ד מרן בב"י סי' כ"ב. ומני"ר חזות קשה הוגד לו בב' התירוצים ראשונה במ"ש דאינו מן הדין שאחר שנשבע יפטר. דאטו מי עדיף זה מהאומר לחבירו קנה וכו' אם תלך למ"פ והלך ומה חילוק יש ביניהם. גם מ"ש דהרי הוא כמי שנשבע לקיים דבר וכו' דהתם הנשבע הוא המסמיך וכו' עכ"ד נר"ו. והנה מה שחילק תמיהתו לב' פנים לא היא דכוונת מרן החבי"ב ז"ל דיש חילוק בין עשה מעשה דנשבע למעשה אחר. והנה אמת שדברי הרב ז"ל תמוהים דקמדמה שבועת המסמיך אשר חייב לקיים מכ"ש להכא. וכבר תמה ע"ד הרב משכנות הרועים הנד"מ באות א' סי' ע"ב ועיי"ש מלתא בטעמא דגבי שבועת המסמיך אשר חייב לקיים אף דאיכא אסמכתא מ"מ מבוטלת היא לגבה לפי חומר שבה הזכרת ש"ש א"כ הוא הדין והטעם גבי שבועת הנסמך אשר המסמיך הביאו באלה להזכיר ש"ש ולישבע שבועה חמורה על פיו אשר בעל נפש חושש לעצמו ובדילי אינשי מינה ובדבוריה דהאיך עביד האי מעשה ולאו כ"כ דאחוכי מחיך ביה ודינא הוא דלא אהנייא לרמאה רמאותיה להכשיל ב"א ללא צורך ול"ד כלל להלך פ' דאייתי מר (ובמ"א הארכתי בזה

) תו חזיתיה לר' מאיר הרב הפוסק נר"ו שכתב וז"ל ומ"ש בתי' שני דאגב דבל"מ גו"מ ובכה"ג ליכא אסמכתא. כונתו פשוטה דאגב דבל"מ להקל מעליו חומר השבועה ג"ומ שישלם לחבירו ע"כ מבין ריסי דברים אלו נראה שהכריחו לפרש דברי הסתומים כדי לדחות מ"ש בעניותי בפסקא דידן דלא שייך כאן דין אגב. ומני"ר שיחיה יצא לישע להליץ בעדו ובמחי' כבודו ואהבתו וחיבתו לא ישב כלל שהרואה יראה בכל