שו"ת תעלומות לב חלק א רלז

התוס' שיתן לו מעות בעבור חלקו ויפדה כל הקרקע אם כן לא מקשו מידי די"ל דאה"נ דגם רב לא אמר דבטלה מחלוקת אלא אם אחיו אינו רוצה לפדות או לא השיגה ידו לפדות כל הקרקע. אבל אם אחיו רוצה ליתן כל המעות ויקח הוא חצי הקרקע או השיגה ידו לפדות חלקו ואחיו יתן לו מעות בעבור חלקו לא אמר רב דבטלה מחלוקת דהא לפי תירוצם נמי מלתיה דרב אינו אלא היכא דזבנה או אורתא הא לא"ה לא אמר רב דבטלה מחלוקת ועוד למה לא תירצו דנ"מ היכא דאחיו אינו רוצה ליתן לו מעות בעבור חלקו והוא נמי אין לו לפדות כ"א חציה דלא הדרא ועכ"ל שהתוספות פשיטא להו היכא דלא זבנה שיכול אחיו ליתן לו מעות בעבור חלקו ויפדה הקרקע. איך שיהיה בין כולה אם השיגה ידו או חציה באותם המעות שקיבל מאחיו ובאמת גם לזה השכל מחייב וטעמא רבה איכא דהא מעיקרא נמי אי הוה ליה ללוה מעות שיעור חציה היה נותנן לו והשאר ישומו לו קרקע אם הוא שיעור הראוי וכמ"ש בסמוך

ולי ההדיוט נ"ל להביא ראיה לזה מאותה הראיה שהביא בס' התרומות שער ס"ט לענין פרעון זוזא זוזא דפרעון הוי מדאמרינן בפ"ק דקידושין דף ך' מוכר בית בבתי ערי חומה נגאלת לחצאין או לא גאולתו גאולתו משרה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף בתי ערי חומה וכו' ש"מ דאי לאו גאולתו הו"א דנגאלת לחצאין וכו' ע"ש. וכן הוכיח הרשב"א ז"ל הובא למרן בב"י יו"ד סימן עק"ב לענין הממשכן סתם שיכול לפדות לחצאין מדאיבעיא לן שם בקידושין בית בבתי ערי חומה אם נגאלת לחצאין וא"א דמשכנתא אינה נגאלת לחצאין כ"ש מוכר בית וכו' ע"ש. וה"נ י"ל דא"א שומא לא הדרא לחצאין כ"ש וכ"ש מוכר בית בבתי ערי חומה דהשתא שומא דלאו אדעתא דארעא נחית לא הדרא מוכר בית בבתי ערי חומה דאדעתא דארעא נחית כ"ש דלא הדרא. איברא דשם כתב הרשב"א ז"ל דעם שהמשכנתא הדרא לחצאין מ"מ אינו אוכל פירות וכ"כ בס' התרומות וכתב שכן הסכים עמו הרמב"ן ע"ש. וכ"כ הטור בח"מ סימן ע"ד בשם הרמב"ן. וכבר חמו'תי ראיתי או'ר לר"ומ שיח"ל שהביא דין זה להוכיח דלא הדרא לחצאין אלא דמ"ש כת"ר נר"ו ואפי' לסברת הרשב"א וכו' דס"ל דחייב לקבל החצי וכו' כנראה דלדעת הרמב"ן אינו יכול לכופו לאחר המחי"ר מדברי ס"הת הנז' נראה דגם דעת הרמב"ן יכול לכופו אלא שאין מחזיר לו חצי השדה וכך מתבאר מדברי רבינו ירוחם שהביא מרן בב"י סי' ע"ד משם הרשב"א בתשו' כי הדין וכו' וכתב שכ"כ הרמב"ן ע"ש. ואיך שיהיה הנה נתבאר דלכ"ע אינו מחזיר לו חצי השרה וא"כ היה נראה דה"ה לענין השומא דהגם שנאמר דהדרא לחצאין היינו דוקא לענין שיכול לכופו לקבל. ומ"מ לי ההדיוט רב המרחק בין הנושאים דמשכנתא שאני דכולה משכנתא אשתעבידא ליה למלוה וכמ"ש הרשב"א שם בטעמא דמילתא ומעיקרא נמי כי נחית אדעתא דכולה נחית ובארעא ניחא ליה לאכול פירותיה משא"כ בדין שומא דהדרא דלא אדעתא דארעא נחית אלא שהב"ד הורידוהו בע"כ לקרקע כל כי האי י"ל דהדרא לחצאין גם לפירות דמעיקרא נמי אי הו"ל ללוה מעות שיעור חציה היה המלוה מקבלן בסבר פנים יפות ושמחה רבה היא לו כי הוא עייל ונפיק אזוזי והשאר ישומו לו קרקע ואולי דלזה כיוין כת"ר נר"ו וכה אמר מר ולא אכחד שיד הדוחה נטויה לדחות אלא דמ"ש כת"ר דלרוב פשיטותו לא הוצרך לברר ביטולו דעתו רחבה מדעתנו כי לא ירדתי למען דעת בירור ביטול חילוק זה אם לחילוק זה כיוין אליו נר"ו. וכן למה שהוכיח הרשב"א ז"ל מהא דאמר אביי ע"ע נגאל לחצאין וכו' דאם איתא דכל שפורע חצי החוב נוטל חצי הפירות א"כ היאך אמר שהוא פקדון אלא מכאן שאע"פ שגואל לחצאין עדין אינו יוצא מידי שעבודו וכו' ע"ש. הנה מלבד די"ל נמי עבד שאני דאדעתא דעבד כוליה נחית עוד בה דבריו אלו צ"ע טובא. וכבר הרב שער משפט סי' ע"ד סק"ב והרב משכנות הרועים מערכת המ"ם אות ר"ב המה ראו כן תמהו דהרשב"א גופיה בחידושיו לקידושין כתב דההיא מיירי בדקבל סתם ומדינא לא הוי פירעון דבר תורה חשבינן ליה כפקדון אבל אי אתני בפירוש שהוא לפירעון הוי ע"ש. וגם דהסוגיא אזלא אי אמרינן דאינו נגאל לחצאין ולכך מחשב המעות כפקדון. אבל א"א דנגאל לחצאין מדינא פירעון הוי וזכה בחצי פירותיו והעבד אינו עובד את רבו אלא יום אחר וכו' עש"ב. וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לשם בקידושין דא"א ע"ע נגאל לחצאין ר"ל דאי אית ליה למיפלח ד' שנין ופדיונם מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חצי דמיו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שתי שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו וכו' ע"ש. משמע דאי לאו סברא זו אה"נ דעובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' ומינה י"ל לגבי השומא דהדרא לחצאין ואף לפירות. גם יש לי להביא ראיה מדין המקדיש שדה אחוזה דגואל לחצאין כדאיתא שם בקידושין ואף שמדברי רשב"ם בבתרא דק"ג משמע דוקא בשתי שדות ולא בשדה אחת כבר התוס' שם ובקידושין דס"ה ד"ה ניקדשו דחו דבריו והוכיחו מסוגיא זו דגם בשדה אחת גואל לחצאין וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין ה"ב ע"ש. ומדסתמו ולא כתבו לענין הפירות משמע דאוכל גם חצי הפירות. איברא דבס"הת שער ס"ט כתב להדיא דהא דא דאמרינן גואל לחצאין הכוונה שפורע מחצה ומ"מ הלוקח אוכל השדה כולה. א"נ פורע חצי מעותיו לחצי שנה שקודם היובל אבל להחזיר לו שרה לא. וכתב שכן נראה דעת רשב"ם ונראה שזה סיום דברי הרמב"ן שהביא שם. וכ"כ בשיטה מקובצת בתרא בשם הרשב"א ליישב פי' רשב"ם לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי השדה אלא לומר שיוכל לכופו לקבל חצי דמיו שער היובל ונ"מ שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל וכו' וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין עש"ב. ומ"מ אחד הרואה דהריטב"א ז"ל רב תנא ופליג דבחי' לקידושין שם בדף ך' כתב להדיא שיוצא לחולין כשנותן פדיון מקצתו. גם בחי' לשם דס"א כתב בכוונת רשב"ם דהא דאמרינן במקדיש ומוכר שדה אחוזה שלוה וגואל לחצאין לא שיפדה חציו ויניח חציו ביד הקדש או הלוקח אלא שאם יש עד היובל יו"ד שנים ואלו בא לפדות כולו הי"ל ליתן מאה דינרין ואין לו אלא חמשים נותן לו עכשיו חמשים ויוצא לחמש שנים כולו ביחד וכתב עליו הוא ז"ל דלא נהירא דאע"ג דבממשכן שדה לחבירו אינו יכול לפדות חציה התם שאני דמדינא דעתיה דמלוה אכולה שדה אבל בפדיון הקדש או מכירת שדה אחוזה אין פדיונו מן הדין אפי' בכולו אלא דחס רחמנא עליה ואוקמה בפדיון וכיון שכן כי אמרינן שלוה וגואל לחצאין היינו