שו"ת תעלומות לב חלק א רלה

בנ"ד יודה הרב ז"ל שאחד מן היורשים יכול לפדות כולה היכא שלא השיגה ידי אחיו לפדות עמו חלקם. ודבר זה פשוט הוא כיון שאין הלה יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את כיון שגם הוא שייך בגויה כדאיתא במס' כתובות דצ"ד. וכ"כ הרשב"א ז"ל בח"ד סי' זך

ובהיותי בזה ראה ראיתי להרב שער אפרים ז"ל בסימן קכ"ז שנשאל על הסברא שהביא בע"הת והו"ד בטוח"מ סי' קי"א שאם בא מלוה לגבות חובו ורוצה הלווה לתת מעות או מטלטלים שכופין אותו שיתן לו קרקע כרצון המלוה. ועל זה תמ'ה יקרא דהא אפי' נתן לו קרקע יכול לסלקו אח"כ בזוזי וכדקי"ל שומא הדרא לעולם וכ"ש שלא יוכל לכופו עתה בשעת גוביינא שיתן קרקע כיון שרוצה לתת מעות. והשיב הרב ז"ל דמדין שומא הדרא לק"מ לבעל הסברא הזאת שיש לומר דס"ל לבעל הסברא הזאת דלא נאמר דין זה דשומא הדרא אלא היכא שמתחילה רצה המלוה במעות ולא נמצא לו ועל כרחו קבל הקרקע. אז דינא יתיב שכשיהיה לו מעות ללווה לסלקו במעות שזהו הטוב והישר לשניהם. ללווה שיוחזר לו קרקעו. והמלוה לא לא הפסיד כלום כי אדרבה אותה היה מבקש מתחילה ודטבא להו עבדינן להו. אבל אם מתחילה גלי אדעתיה דלא ניח"ל במעות אלא בקרקע (ולדעתו שבית דין מחייבים את הלווה לתת לו קרקע) תו ליכא דינא דשומא הדרא כיון דחשיב כיש הפסד למלוה דאיהו אדעתא דארעא דנחית כאשר גילה דעתו בשעת הגוביינא א"כ תו ליכא תקנת הטוב והישר את"ד בשינוי לשון קצת

והוצרכתי לפרש דברי הרב ז"ל מפני שראיתי לאיזה מרבני האחרונים שלא דקדקו בדבריו. הראשון אדם הרב שער משפט בסי' ק"ג סוף סק"ח שהביא דברי הרב ש"א ז"ל הנז' וכתב שתירוצו אינו מובן. ובא ליישב וז"ל ולפמ"ש ניחא כיון דהלווה גלי דעתיה דאדעתא דארעא נחית הוי כתליוהו וזבין דלא הדרא זביניה מהאי טעמא ולא אמרינן שומא הדרא אלא דוקא בלא היה ללווה מעות וגבה הקרקע בסתם וכמ"ש כן היה נ"ל נכון מאד מסברא אלא שצ"ע לדינא בזה דמסתימת הפוסקים לא משמע כן עכ"ד. ואנכי הרואה שהן הן הדברים אשר דבר בקדשו הש"א וכמש"ל. ומ"ש שצ"ע לדינא וכו' הא ודאי שאין הדין כן כיון שסברא זאת נדחה קרו לה כל הפוס' כמבואר בטור וב"י וב"ח שם. וכן ראיתי להרב חוות יאיר ז"ל בסי' ל' שפירש גם הוא ליישב דעת הי"א שהביא בע"הת הנז"ל דלא קשה עליה מדין שומא וכמ"ש הרב ש"א והשער משפט ז"ל וסיים וז"ל ואף כי זה נגד הסברא מ"מ מהא דשומא הדרא ל"ק עליה וכו' אף כי דעת הי"א מצדה תברה ע"כ. הרי שגם הרב ז"ל לא נטפל אלא ליישב דין שומא הדרא שהוא דין מוסכם ואי אפשר שהי"א חולק בזה. ע"כ בא ליישב לזה אף שאין הדין כן. וזה נ"ל ברור בכוונת הש"א ג"כ וכמדובר

גם ראיתי להר"ב משכנות הרועים ז"ל באות ש' סכ"ג שה"ד הש"א הנז' ותמה עליו וז"ל ואיני מבין דבריו דמה ענין הטוב והישר לגבי גביית החוב דהישר והטוב הוא בחזרת הקרקע לבעלים וכו' אבל בעיקר גביית החוב מאן דכר שמיה דהישר והטוב עכ"ל. והאמת הברור שלא דקדק בכוונת דבריו כאשר יראה הרואה באופן שהעתיק לשון הש"א כיעו"ש. ולפי מש"ל אין מקום למאי דמקשה עליה כי דבר זה דליתיה לדינא דועשית הישר והטוב אלא בשעת השומא גם הרב ז"ל ידע ליה וגם הי"א ס"ל כן. א לא שסובר דליתיה אלא כשמעיקרא רצה המלוה במעות וכמו שביארתי למעלה אין צורך לכפול הדברים ועיין בתומים בסי' ק"א ס"ג

עוד כתב הרב שער אפרים ז"ל שם ליישב לזה כפשוטו דמ"ש בסי' ק"א הוי דומיא דאגבייה מדעתיה כי כשיש לו מעות אז אין צריכים הב"ד לשום לו קרקע בחובו רק שיתן לו קרקע ולא מעות משא"כ בשומא הדרא ע"כ. וכתב ע"ז בס' משכנות הרועים שם וז"ל ולא הבינותי גם את זה דעיקר קושיתם עמ"ש המורים הוא דהיכי כייפינן ליה ללוה להגבותו קרקע דודאי דבע"כ דכתבו המורים היינו ע"י ב"ד דאינהו כייפי ליה להגבותו קרקע והדרא קושיא לדוכתא עכ"ד ואין בהם מובן כי הרב ש"א בא לתרץ בעד המורים הסוברים שהמלוה גובה קרקע בע"כ דלא תקשי להו מדין שומא הדרא. דאינהו סברי שלא אמרו שומא הדרא אלא כשאין ללוה מעות אלא קרקע ולא בעי למשים ליה הקרקע שאז הב"ד שמין לו וכשיהיה לו מעות הדרא ארעא למ"ק. אבל היכא דאית ליה מעות וקרקע והוא רוצה לשלם אלא שאין המלוה רוצה לקבל אלא קרקע ואז באו לב"ד לדעת אם יכול לתת מעות ולא קרקע והב"ד פסקו (לסברת המורים) שחייב לתת לו קרקע ואזל ויהיב ליה. א"כ הו"ל כאגבייה מדעתיה כיון שלא באו לב"ד על עיקר השומא. ובכגון דא ס"ל דשומא לא הדרא. זהו פשוט בכוונת הש"א. הגם שהוא דוחק ולא כפשוטו. מ"מ לא ידענא מאי קמקשה המשכנות הרועים ז"ל בבאו לפרש כוונת הקושיא על המורים. ודברי הש"א ברורים כדכתיבנא

ואשר אני אחזה לפקע"ד לפרש כוונת הי"א שהביא בע"הת הוא שהי"א קיימי באופן שהלווה יש לו קרקע כדי לשלם חובו ויש לו מעות לשלם לו מקצת החוב והלווה רוצה לשלם לו מקצת החוב במעות ולתת לו השאר בקרקע (ובאופן שיש שיעור בקרקע לפי מקצת החוב). והמלוה אומר הן לי כל חובי בקרקע או במטלטלים כיון שאין לך מעות כדי כל חובי. וע"ז סובר הי"א שהדין עם המלוה שלא לקבל מקצת במעות ומקצת בקרקע אלא יקח הכל בקרקע. כדמצינו בדין שומא דלא הדרא לחצאין. אבל כל הפוס' ז"ל חולקים בזה וס"ל דכיון שאין דינו אלא על המעות חייב לקבל מה שיש לו במעות ועל השאר ישומו לו קרקע כדמשמע מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות מלוה ופסקו הטור ש"ע ח"מ סי' ק"א. ולא דמי לדין שומא דלא הדרא לחצאין דהתם כששמו לו הקרקע בכל חובו לא גרע ממשכון שאינו חייב להחזיר החצי וכמש"ל. משא"כ בשעת הגוביינא שאין דינו אלא על המעות. זה נ"ל יותר פשוט ומדוקדק בדבריהם והמעיין יבחר

זה הוא הנלע"ד בענין זה לפי קיצורי עם רוב הטרדות כאשר שר עיני אדוני רואות. ואני תפלתי לאל חי אשים דברתי למען יפוצו מעינותיו. ותארכנה סרעפותיו. ילכו יונקותיו. הן הן נוראותיו. וחי לעולם. בריא אולם. צדיק בארץ ישולם: הכ"ד החותם פה טראבלס המערב יע"א בש"א שבט התרל"ז ברוב עז ושלום: נא"ה הצעיר אליהו חזן ס"ט