שו"ת תעלומות לב חלק א רלד

פשוט דשומא לא הדרא לחצאין בכל אופן. כי ידוע שעיקר דינא של שומא הדרא היא תקנת חכמים משום ועשית הישר והטוב ומדינא לא בעי למהדר (כדאיתא בפ"ק דב"מ דט"ז) ובכל דהו מבטלינן להאי תקנתא כמבואר בכל הפוס' ז"ל. והכא אי הלוה עצמו אתי לפדות חציה. והמלוה יאמר דמטי ליה פסידא בחזרת החצי אחר שזכה בכולו וטוען או שיתן לו כל ממונו ויחזיר לו הכל או לא יחזיר כלום. הא ודאי דלהמלוה שומעין שאמר כהלכה. כי נהי שאם יתן לו כל מעותיו הדרא ארעא למ"ק משום ועשית הישר והטוב. היינו משום שהמלוה לא יפסיד כלום. כי ממון היה חייב לו וגם עתה יקח מעותיו וכשנחית להאי ארעא לאו אדעתא דא דארעא נחית. ואי איהו ניח"ל בקרקע דלא יכול לקנות קרקע אחר בממון זה. אבל אם אומר דלא ניח"ל לקנות קרקע בחצי הממון או להמתין עד שיחזיר לו החצי האחר ויקנה בכולו. נראה פשוט שהאמת אתו ודבר זה השכל מחייבו ולא היה צריך לראיה

מ"מ לא אמנע מלהביא ראיה לזה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שכנים לענין מצרן בא' שלקח שדה אחד ובא המצרן לסלקו מחציה אינו יכול לסלקו אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה וכ"פ הטור ש"ע ח"מ סי' קע"ה (ועיין בש"ך שם). ואע"פ שדין זה וכיוצא בו לא נתבאר בתלמוד סברא ישרה היא וכמ"ש הר"מ ז"ל שם. וידעתי בי'ני שיש לחלק דגבי מצרן ה"ט דלוקח אדעתא דארעא כולה נחית ולא אדעתא דחציה. אבל הכא גבי שומא דמים אית ליה גביה ופרעון זוזא זוזא פרעון הוי (עיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה). מ"מ גבי שומא נמי כבר ביארנו שיש טעם גדול בדבר שבחצי הממון לא ימצא או לא ירצה לקנות קרקע כפי רצונו. ולא מבעיא אם לא ישאר באותו חצי חלק ראוי כשיעור דאז אפילו בשעת השומא כיפין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו כדי לשלם לבע"ח כמ"ש בש"ע סי' ק"ג סק"ח. וכ"ש בשעת חזרת השומא דלא הדר בכה"ג. אלא אפילו אם יש שיעור בחצי נ"ל דלא הדר דבמקום שיש פסידא למלוה אפי' בדרך רחוקה לא תקנו הישר והטוב (ועיין בספר שער אפרים סימן קכ"ז) ואע"פ שלא נתפרש דין זה בפוסקים הסברא נותנת כן. וכמו שמצינו גבי מצרן כי האי דינא דועשית הישר שר והטוב הנאמר בדין שומא לדעת רוב הפוסקים ז"ל הוא דומה לדין מצרן וכמ"ש הרב יהונתן ז"ל בתומים סי' ק"ג ס"ח. ועיין בש"מ לב"מ בדל"ה ובב"י סי' קע"ה. וכ"כ בפירוש הרב הנז' בתומים סי"א דברור דלא אמרינן שומא הדרא לחצאין או כל שדה או לא כלים ע"כ והם דברים ברורים ואמתיים. הגם שבראייתו שהביא ממ"ש הרא"ש ז"ל בכלל פ' סי' ה' יש לי להשיב שאינה כ"כ מכרעת דהאי דקי"ל האחים שחלקו לקוחות הן היינו בכל הקרקע ולא בחלק אחיו דוקא וא"כ כי נחית לארעא אדעתא דכולה נחית. ולא שאחיו חיו יטול כל חלקו בקרקע והוא יטול חצי קרקע וחצי מעות. וזה מתבאר יפה בתשו' הרא"ש שם ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ו. וגם אפשר דדמי נמי לדין חליפין דקי"ל גבי מצרן בסי' קע"ה דאין בודין בעל המצר. ועיין להרב עצמו בסי' ק"ג באורים סל"ו ובתומים סט"ו ודוק שם. עכ"פ הדין דין אמת וכדבר האמור

ומה שהביא כת"ר נר"ו מדברי הרב שש"א ז"ל בסי' ק"ג שכתב דמידי פלוגתא לא נפקא והמלוה שבידו הקרקע הוא המוחזק ע"כ. (עיין בקצ"הח שם סק"ו) אני איני רואה מחלוקת בזה. ודברי הריטב"א שהביא לחולק בזה לא הראה איה מקום כבודו. והנראה שהעתיק הדברים ממ"ש בתומים סי"א שגם הרב ז"ל לא כתב היכן כתב הריטב"א כן. וגם הוא ז"ל לא כתב שהריטב"א חולק בעיקר דין זה דשומא לא הדרא לחצאין. והאמת שיש לחלק טובא כמובן. ואני לא מצאתי לדברי הריטב"א ז"ל במקומם כדי להתיישב בדבריו

ועוד נ"ל ראיה ממ"ש הטוש"ע ח"מ סי' ע"ד וז"ל אם משכן שדהו או אפי' שתי שרות. כתב הרמב"ן שאינו יכול לכופו שיחזיר חצי המשכונה בחצי המעות שיאמר לו על כולם נתתי מעותי לפיכך אינו מחזיר לו משכונותיו עד שיפרע כולו ע"כ ואפי' לסב' הרשב"א ודעמיה שה"ד מב"י שם דס"ל שחייב לקבל החצי משום דקי"ל גואל לחצאין מ"מ אזיל ומודה שלא יחזיר חצי השדה אלא אוכל פירות כל השרה עד שישלם הכל ומעתה צא ולמד אם במשכנתא שעדין לא הוחלטה לו ודינא יתיב שפרעון זוזא זוזא פרעון הוי וכשישלם לו כל הממון חייב להחזיר המשכון מן הדין. מכל מקום לכוליה עלמא אינו מחזיר לו חצי השדה כיון דאדעתא דכולה נחית. בשומא שכבר הוחלטה לו ומן הדין אינו חייב להחזיר רק משום טעמא דועשית הישר והטוב לא כ"ש שלא יהא חייב להחזיר החצי ויהיה יכול לומר כשתחזיר לי כל הממון אחזיר לך הכל. ואין בזה חילוק בין משכנתא לדין שומא (ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל כלל פ' סי' ז'). ולא אכחד שיד הדוחה נטויה לדחות ולחלק אבל לרוב פשיטותו לא הוצרכתי לברר ביטולו. ועיין בש"ך וט"ז שם בסי' ע"ד ודוק

ומעתה נבא לנ"ד דמאחר שהוכחנו שגם הלווה עצמו אם יבא לפדות חציה לא שמעינן ליה כ"ש יורשיו דלאו כל כמיניה דחד מנייהו לפדות חלקו דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ומדברי התוס' בב"ב דק"ז ד"ה ורב אין ראיה כלל דשפיר יש לדחות שכוונת התוספות הוא שאם אחיו אינו רוצה בביטול החלוקה הרי יכול לתת לו כל המעות לפדות כל הקרקע. ויקח הוא חצי הקרקע וכמ"ש כת"ר נר"ו. אלא שהוסיף ר"ומ לומר ש פדה הקרקע כולו מיד הבע"ח בכח הרשאת אחיו או שאחיו נמי ילך עמו ויפדנו ע"כ. ולא ידעתי הרשאה והליכה זו של אחיו למה. וכמדומה שר"ומ שיח"ל נסתפק שמא הבע"ח יאמר אני איני מחזיר אלא לשניכם וכשיבא אחר לבדו לא יחזיר לו חציה משום דלא הדרא לחצאין. ולא הכל מפני שאין לו בה יתר על חציה ולכן הצריך כת"ר הרשאת אחיו וכו' ואנא דאמרי דסברא זו אף אי ניתן ליאמר בעלמא.. הכא בעובדא דקיימי התוס' ליכא ספקא שהרי הבע"ח טרפה מיד זה הבן. ואי הוה ליה מעות הוה מסלק ליה באותו זמן. ה"ה שחייב להחזיר לו הכל מדין שומא הדרא כשעת הגוביינא. ואפי' בעלמא היכא שהוחלטה למלוה בחיי אביו ומת האב והניח בנים והשיגה ידו של אחד מהבנים לפדות כולה. נלע"ד דהשומא הדרא ליה ולא יכיל הלווה לעכב מפני חלק אחיו דמאי נפקא ליה מניה כיון דאיהו לית ליה פסידא. וגדולה מזאת כתב הרב משכנות הרועים ז"ל שם באות ש' דאפי' בחיי האב אם השיגה יד הבן יכול לפדות. ואפי' הרב ב"ח ז"ל בתשובה סי' י"ג שהביא הרב שם שנראה חולק עליו בהא כיון שהאב קיים ועליו נתקנה התקנה. מ"מ