שו"ת תעלומות לב חלק א רל

נאמן שמואל ז"ל סי' ק' דקכ"ז יעו"ש. וכ"נ מתשובת הרב משפט צדק ח"ב סי' נ"ב ע"ש. ועיין בעי חיי ח"מ ח"א סי' רמ"ה

איברא דיש לי מה לפקפק בתשובה מוהרר"י ז"ל הנז' במ"ש ליישב דברי הרא"ש ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל דלא לסתרו אהדדי וכת' ע"ד הר"מ ז"ל שכתב וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות אם הפסיד הפסיד לעצמו ואם הרויח השכר לאמצע וכתב עליו שאע"פ שנפרש השכר לאמצע שיעשו הריוח. ב' חלקים הב' שותפים הראשונים ואח"כ יקח השותף הג' מהב' היינו כשלא שם השותף הג' ממון משלו. אבל כששם ודאי שיקח כפי מעותיו. דייקא דקתני בממון השותפות עכ"ל. ולא הבינותיו בדיוק הזה שנקט בלישניה בממון השותפות דאיך מדוייק שבא לשלול שלא נתן השותף הג' ממון. והרי גם אם נתן הג' ממון מעצמו וזה נתן מכיס השותפות כנגדו ונשתתפו שפיר יאמר עליו שנשתתף עם אחר בממון השותפות. וכי באופן זה לא יקח הלה חלקו כמו שהתנה והרי זהו תשו' הרא"ש ז"ל וזהו פסק מרן ז"ל דאין צורך שישתתפו בממון השותף הג' בלי שיתן גם הוא מכיס השות' דאזי מה לו להשותף שלא נשתתף ליקח חלק כלל

ועוד דאי מ"ש הר"מ ומרן ז"ל בממון השותפות הכוונה לדייק ולשלול באם הניח הג' ממון משלו. א"כ מ"ש בראשונה אם הפסיד הפסיד לעצמו הוי בדוקא. וזה אינו שאף כשנשתתף והניח הג' ממון ההפסד הוא לעצמו. אלא דאחהמ"ר מכת"ר לא דייק יפה תשלום דבריהם שכתבו אבל אם נשתתף עם אחר בממון של עצמו וכו' דמורה דע"ז הוא שבא הדיוק לומר בממון השותפות שאינו בממון של עצמו והוא פשוט

תו קש"ל בדב"ק ז"ל במ"ש והמבין יראה שהרא"ש ז"ל האריך בתשו' שכתב הדין עמו ויטול אחיו חלק בריוח כפי חלקו במעות שהיה די שיאמר הדין עם שמעון וכו' ובודאי שכפי מעותיו הוא מה שיקח. אלא רמז שאין הדין עמו רק עתה שהרויחו. אבל מעיקרא שלא כדין עשה שלא נטל רשות מראובן עכ"ל. גם הדיוק הזה לענ"ד איני מבין שבשביל שהמעשה היה שהרויחו כתב שיטול חלק בריוח ואיך ישלול בזה שאם היה הפסד הוא לא יתן חלק בהפסד ואיך משמע ממה שהאריך שר"ל אבל מעיקרא שלא כדין עשה שלא נטל רשות מראובן. גם משמעות זה לא יכולתי להולמו. ואיך יצדק לומר שלא כדין עשה. דהיכן מצינו בדין שאם רוצה להרויח לשותפו על ידי שמשתתף עם אחר ע"מ לקיים הדין שלא יתן שותפו חלק בהפסד ויקח חלק בריוח שבודאי שותפו יחזיק לו אלף תודות בזה. והוא יקרא עושה שלא כדין. פלא הוא בעיני ודבריו לא יכולתי להולמם

ועכ"פ דינו דין אמת דכל מה שכתב ז"ל וילפינן מיניה לנדו"ד דודאי יקח לוי תחילה חלקו כמו שהתנה עם אביו שמעון והשאר יתחלק בינו ובין אחיו ראובן. שהגם שלא הניח לוי דנדו"ד ממון מעצמו הרי חכמתו עמדה לו וכמ"ש הרב מוהרר"י ז"ל הנ"ל דלאו דוקא הניח מעות. וכמו שנסתייע ממנו הרב הפוסק שיחיה. במכ"ש לנדו"ד שגם האחים ר"וש לא הניחו קרן כלל דבודאי וברור הוא שיקח לוי חלק בראש בלי שום ספק

ובכן אבא אל הערעור אשר שרטט וכתב הרב הפוסק נר"ו שלא נאמרו כל השיעורין הללו אלא באם עשה זה השותף העסק הזה עם איש אחר דודאי אהנו מעשיו אבל כאשר היה מעשהו עם בנו הסמוך על שולחנו אפשר שאין לו חלק ונחלה בריוח וכמ"ש ה"המ בשם התוספתא. וכו' וע"ז יצא לחלק בחילוקים שונים ונכוחים למבין. וכשאני לעצמי לא הייתי צריך להחילוקים הנ"ל לזכות את לוי דנ"ד. דהנה הטעם של התוספתא הנז' כתב. הסמ"ע. ז"ל בסי' רפ"ז ס"ק י"א דכיון שהעמידן סתם מסתמא במקומו העמידן וכל מה שהשביחו כאילו השביח הוא ומחל עכ"ל. דמבואר מדבריו שהבין בנדון התוספתא שהאב פירש עצמו והעמיד במקומו את בניו ע"כ חשיבי במקום אביהם. ועל הסתם מחל שהרי תמיד הוא היה עוסק ולא שאל שכר טרחתו. וכן העתיק הלבוש ז"ל וז"ל א' מן האחים שהיו לו הרבה בנים והשביחו בניו את הנכסים אינו יכול לומר תנו לי מה שהשביחו בני דידם כידו ואין לו אלא כאילו השביח הוא ע"כ. מבואר דהשיעור שהיה הוא רגיל ליקח על טרחתו יקח גם עתה לא יותר דבמקום אב קיימו ואף שהם יותר והשבח יותר על הסתם מחל עש"ב. משא"כ בנדו"ד ששמעון כמו שהיה על עומדו בכל העסק עמר גם כן בהיותו לוי מתעסק עמו שלוי היה הולך להעיירות הרחוקות והוא היה נשאר בעיר עובר כמאז. ובכה"ג לא מצינו בפוסקים דעל הסתם חשיב מחילה. ובפרט כי בלאו הכי היו פורעים מכיס השותפות שכר העבודה הזאת של לוי להפ'אטור מליוורנו. כי אין סברא לומר שיכניס גם בנו עמו לעבוד עבודת פרך בימים ובנהרות כדי להנות את אחיו ובנו יעבוד חנם

והגם שבתשובת הרב מוהר"י הלוי ז"ל שהביא לנו הרב הפוסק נר"ו אינה כ"כ מבוררת שפירש ראובן מהעסק כאשר עמד בנו בעסק ההוא. ועכ"ז לא זיכה הרב ז"ל את ראובן בטענה זאת מחמת דין התוספתא הנז'. הנה בלי ספק שהרב ז"ל הבין כי ה"המ ז"ל אשר הביאה וגם כתב שהרשב"א ז"ל כתבה. אינו אלא לענין דינא לפסוק כוותה. וסיים גם הוא שגם הרמב"ן ז"ל הביאה שם לפסק הלכה. ולכן כתב דאין שום הפרש במה שהרויח ראובן עצמו למה שהרויח בנו עש"ב. ואחהמ"ר מכת"ר מה שראה להרמב"ן ז"ל בפ' מי שמת הוא הדבר אשר כתב ה"המ ז"ל שכתבה הרשב"א ז"ל דהיינו בד' שי' המיוחסות להרשב"א. ומה שכת' שהרמב"ן זל הביאה לפסק הלכה לא כן שהרמב"ן ז"ל שם לא הביא ראשית דברי התוספתא שאין לו זכות במה שהרויחו הבנים. כי אם הביאה לפסק הלכה דוקא למ"ש בסיפא שאפי' היו לא' בנים וזן אותם מתפיסת הבית שאין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע. ואילו תחילת דברי התוספתא הנז' לא העתיק כלל ע"ש ע"ר קמ"ד מהש"ס. גם ה"המ ז"ל שהביאה ככתבה וכלשונה. עינא דשפיר חזי יראה שאין דעתו להביאה ללמד תחי' דינא כלל כי על מ"ש הר"ן ז"ל האחין שחלקו וכו' אייתי הסוגיא בב"ק וכת' ופי' הטעם מפני שהאחים כל זמן שהם נזונים ומתפרנסי' מתפיסת הבית בסתם מוחלים הם אלו לאלו. ואע"פי שיש לזה הרבה בנים וע"ז אייתי ושנינו בתוספתא וכו' והיינו מ"ש בסיפא שמה שאכלו אכלו מן האמצע דוק בדבריו

אלא דהאמת מה שהוא אמת וגם לרווחא דמלתא אמינא דדברי הר' הפוסק נר"ו לחלק לנדו"ד המה ישרים ונכונים. וגם הרב מוהר"י הלוי ז"ל יודה