שו"ת תעלומות לב חלק א רכ

וצדקו יחדיו כי שטר קנין היינו שטר הקנאה למעוטי שטר הנכתב לראיה וכדמפרש ואזיל לקמיה וזה ברור כשמש. גם מ"ש לעשות ט"ס שני ולהגיה במקום הר"ן הרמ"ה. אתו הסליחה כי לא ניתן ליאמר כי מלבד שלא הי"ל להביא בפשיטות סברה שהיא דלא כהלכתא כמו שהעלה הרב ז"ל עצמו בח"ב סי' ב'. ועוד שדברי הרמ"ה הם בפ' ג"פ ולא בפ"ק דקידושין כמו שהביא הרב ז"ל ושם הם דברי הר"ן ז"ל. ותו שהראנ"ח ז"ל לא כתב שהר"ן סובר דשטרי ראיה נקנים בכ"ומ. אלא דמהנו מדין שטר קנין. ועל זה הוא שהקשיתי בעניותי לעיל והם דברים ברורים. גם מ"ש שיש כאן שתי כתי עדים וכו' והפריז על המדה לומר שמדוקדק כן בדברי הרב שם ובהכי ניח"ל מה שיש לתמוה על הרב ז"ל ככתוב בדב"ק. אנכי הרואה שאין לדקדק כן בדבריו כאשר יראה הרואה. ומעיקרא איני רואה נפקותא בזה והדברים פשוטים ומבוארים כמש"ל ולא הוצרכתי להשיב אלא איידי דחביבותיה גבן וידעתי כי האמת אהובה אצלו כמוני. ולהיות העת נחוץ אין ארו'ך אליו: סימן י"ט

נטיתי לבי בהאי דינא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. אם מת הנפקד והיה הפקדון לזמן. אם יכול המפקיד להוציאו מיד היורשים דיש לומר דלא נאמר על דעת אשתו ובניו אלא הן בעודנו חי. ולא אחרי מותו של הנפקד דלית להו אמתא דידיה. וחזינא למהריט"ץ ז"ל בסי' רי"ט ורל"ד ורע"ט שהכריח דכי אמרינן כל המפקיד וכו' היינו דוקא כשהוא שרוי עמהם בעיר ואם הולך לעיר אחרת לא. והכריע כן ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' פקדון ה"ל הלך המפקיד ורוצה הנפקד לילך למד"הי שיניחנו ביד ב"ד שאין אוסרין זה במדינה מפני הפקדון. ומזה דן מהריט"ץ ז"ל שאינו יכול להניחו ביד בניו דאם איתא למה לא מצא תקנה כ"א ביד ב"ד עיש"ב. ואחרי המחי"ר אין הכרחו הכרח דאפשר דלא ניח"ל להתחייב בפשיעת בניו כמ"ש התוס' בפרק המפקיד (ועיין בס' עבודת הגרשוני בסי' קי"ט ובס' סם חיי סי' כ"ט מ"ש בזה ודבריהם צל"ע). ואולי שדיוקו של הריט"ץ הוא ממ"ש הרמב"ם שאין אוסרין זה בעיר דמשמע שאין תקנה כי אם ביד ב"ד וגם יש לדחות כי מ"ש ב"ד לאו דוקא כי הרי יש לו תקנה להניחו ביד נאמן כמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רכ"ט ונכדו הרב יכין ובועז בח"ב סי' כ"ח וא"כ אין מכאן ראיה למה שרצה לחדש כמובן

והנה כדברי הריט"ץ ז"ל היה נראה דס"ל להרשב"ש ז"ל בסימן קס"ז שכתב וז"ל שאם פשע ולא הניחו ביד ב"ד דחייב וזה כולו אפי' הניחם ביד אשתו ובניו ע"כ. אך האמת יורה דרכו דהתם שאני כמו שסיים הרב ז"ל ואע"פ שאמרו כל המפקיד וכו' זה לא הפקיד לו ע"ד אשתו ובניו אלא לעצמו להוליכם לו עי"ש הנה נראה ברור דאי לאו האי טעמא היה יכול להניחם ביד אשתו ובניו. והוא חולק עם מהריט"ץ זל ומדברי הרשב"ש ז"ל בתשובה זאת יש סמך למ"ש הרב מש"ל בפ"ד מהל' פקדון ועיין חוט המשולש בסי' כ"א ואכמ"ל. ובס' הרשב"ש הלזו דאפי' כשאינו שרוי בעיר עם ב"ב אמרי' ע"ד אשתו הוא מפקיר קיימי נמי הרב הגדול מז"ה זלה"ה בעל עין יהוסף בתשובתו הבאה בס' חק"ל ח"מ ח"א סי' קכ"ב דק"ץ ע"ד והרב אדמת קדש ז"ל בח"ב סימן ז' ולא זכר שר שהריט"ץ בכמה מתשו' הנז"ל הוי תיובתיה. ועיין כנ"הג בסימן רצ"ג שכתב כן מסברא דנפשיה. והביטה וראה להגאון מזה הגדול ז"ל בחק"ל א"ח סי' ט"ו ד"ך ע"ב שנסתפק בזה ועוד לו בח"מ ח"ב סי' פ"ב דקל"א ע"ג ושם פשיט ליה כדעת הריט"ץ ז"ל ולא נסתייע ממנו וגם לא זכר להרשב"ש והרב מרן זקנינו והרב אדמ"ק ז"ל שחולקים עליו וגם הרב כנ"הג קאי כוותייהו

וביותר יגדל התימה כמ"ש בח"ב סי' נ"ט שהאריך בדין זה והביא דברי מהריט"ץ וחלק עליו וסתר כל ראיותיו ונסתייע מתשובת מהר"ם ז"ל עי"ש באורך כל בתר איפכא ממ"ש בא"ח וסי' פ"ב הנז"ל. וכל ימי הייתי מצטער על זה עד שזה ימים האיר ה' את עיני וראיתי למר בריה הגאון מז"ה זלה"ה בהגהותיו להר' ארח משפט סי' רצ"א אות כ"ט שנשאל ע"ז ויישב דבריו לפי חומר הנושא. ואחרי נער"ק אכתי לא איפרוק מחולשא. ועתה ראיתי להרב ארעא דישראל ז"ל באות ך' שהביא תשו' הריט"ץ ז"ל לחודיה וכתב שדברי טעם הם. והוא תימה שלא הביט עין שדבריו אינם אלא מן המתמיהין ואין ראייתו מכרעת וגם רבו כמו רבו החולקים עליו וכמדובר

באופן דלענין דינא נראה פשוט דאיתיה להאי דינא דכל המפקיד וכו' גם אם הלך למד"הי או מת. כיון דהכי ס"ל להרשב"ש והרב מז"ה בעל עין יהוסף והרב אדמ"ק ומרן החביב ומרן החק"ל והרמ"ז בס' ארח משפט זלה"ה זולת ס' הריט"ץ ז"ל דיחידאה היא ורבים החולקים עליו וכוותייהו נקיטינן וברור: סימן ך'

מעשה בא לידינו בב' אחים שירשו בית אחת מאביהם ואין בה דין חלוקה והיה דר בה האח הגדול לבדו. ואחר ימים תבע ממנו אחיו הקטן גא"א ופסקנו שהדין עמו כמבואר בש"ע ח"מ סימן קע"א. והנה בעתה הגיע לידי ס"ה בני בנימן הנד"מ וראיתי שם תשובה שלמה מאת מעלת הרב המופלא ראב"ד מקודש כמוהר"ר יש"א ברכה נר"ו בחח"מ ס"סי ל"ב שכתב וז"ל כ"א בזאת ראיתי וכו' להצדיק את יוסף שלא יוכלו אחיו לתבוע ממנו גא"א ממ"ש הרשב"ש בסי' פ"א ומהר"ש צרור בחוט המשולש ח"ד סי' ט' דאסיק להלכתא דכל שאין השותף דר בחצר אינו יכול לכוף בטענת גא"א מאחר דכל טענת גא"א עיקרה משום היז"ר וכשאינו דר בחצר ליכא טענה דהיזק ראיה ובכן ליכא טענת גא"א. ודון מינה לנדון דידן שאין שום אחד מהאחים דרים בחצר זולתי יוסף דודאי לא יוכלו לכופו בטענת גא"א וכעת לא מצאתי חולק בדין זה ועיין בס' די השב בח"מ ס"סי ל' שהביא סברא זאת בלתי חולק את"ד נר"ו

ובעמדי ע"ז עמדתי מרעיד כי לא ראיתי לשום אחד מהפוסקים (המצויים אצלי) ז"ל חידוש זה ועד כדון לא השמיעונו כזאת דליתא לדינא דגא"א אלא בשוכנים בחצר שניהם יחד. אבל אם קדם וזכה אחד מהאחים לדור בה לבדו. שהפסיד אחיו זכותו ולא מצי למימר ליה גא"א כיון דליכא היזק ראיה ולא יכולתי להלום דבר זה. כי הרמב"ם ומרן הש"ע ואחריהם כל ישרי לב ז"ל הם אמרו דכל שאין בו דין