שו"ת תעלומות לב חלק א כב

תשובה בסימן ל"ו סק"ד משם הרמ"ע שהתגין צריכין להיות תמונת זיינין ע"ש. אמטו להכי שפיר היו נראין כאותיות כיון שהיו מדקדקין לעשות התגין כדמות זיינין כסברת הרמ"ע ע"פ התיקונים כמ"ש בס' ש"ת הנז' ואילו אנן בדידן ניתי ס"ת וניחזי אינן כלל כאותיות קטנות לא בחלום ולא בהקיץ כי אין דמיון ושייכות עשיית התגין עם עשיית האותיות לפי מה שעושין אותן סופרי מקומינו מקלות דקות כחוט השערה ובראשם תפוח דק דק אשר אינו דומה התג לשום אות כוי"ו או זי"ן ונו"ן ארוכה לא בכמותן ולא במהותן והמבחן יוכיח כי כל רואיהם יכירום אפילו בהפרדם מעל האות כי אינן מצורת אות והגע עצמך דימצא בס"ת איזה אות בתוך התיבה כוי"ו וכיוצא בצורת התגין שלנו הא ודאי דמורידינן ליה בלתי ספק כי המציץ רואה ומפסיק ממשנתו ואע"ג דבאיזה טעות אפשר שישמט מעיניו צורת תג במקום אות עושה מחיצה כי אין לו ייחס אות כלל לא מצר הראש כי אינינו עשוי כצורת יו"ד כ"א טיפת דיו דקה ולא מפאת הקו כי הוא קו משוך כפשוטי כלי עץ דעלמא משא"כ קוי נו"ן זי"ן וי"ו כי חזותם מוכיח כי דרך עשייתם בשיפוע למעלה ולמטה לפניהם ולאחריהם כל אחד לפי תמונתו ואלו התגין שלנו ה"ה כמ"ש ס' יראים שהעתקנו לשונו לעיל דכתב וראיתי בני ארם שעושין תגין וזיונין שעט'נז ג'ץ ג' נקודות ארוכות ע"כ וכן עושין ג' מקלות כנז' ואין בהן תואר אותיות אלא דיש ס"ת שהם ארוכות ויש קצרות לך נא ראה ונקראו התגין זיינין לענין שצריך המקל של התג להיות דבוק באמצעית ראשו לא מן הצדדין כאות וי"ו ומחמת זה נק' התגין זיינין כאות זי"ן דרגלה דבוק בראשה באמצעית הראש אבל באמת אין קג כזי"ן ממש לא ברגלו ולא בראשו כי העושה אות זי"ן כתג ממש פשיטא דאות פסולה היא לפי התנאי שיש בעשיית האותיות ראה ועשה בתבניתם מה בין תג לזי"ן. וא"כ דל מהכא האי טעמא דהוו כיתרון אותיות כמו שהיו עושין במקום הרמ"ע כי הרבה דמיונות יש להתגין קצרים ארוכים אבל אין דמיונם עולה בסוג אות כ"א נראין ומוכיחין דתגין נינהו ומה שאינן נוגעין בגוף האות אינו מעכב לפסול כדבעינן למימר וזה אחד מהטעמים דבעדם הכשיר הב"ע דכיון שאינן דומות לאות ולא לגולמי אות אלא רישומין ותגין דוקא יע"ש ועיין בפר"הא שם דכתב כן נמי. ועלה בידינו רמד דמדברי הרמ"ע גופייהו ראיה שלא להוריד הס"ת להקל ככלי אין חפץ בו ולפי"ז אזיל מ"ש הרב נחפה בכסף ח"ב סי' יו"ד שם דכיון דג' רבנים מביאים דברי הרמ"ע אין להקל יע"ש דאנא דאמרי רוח ה' דיבר בו אך אמנם היינו לכשיהיה הס"ת מתוייג כיתרון אותיות שם יתכנו דבריו ולא כן עמנו היום. ולכי תידוק גם המופ"הד חיד"א בס' יוסף אומץ סי' מ"א דידן הוא דאחר דהרס את בנין הזכ"י מסיק וכתב וז"ל אמנם נראה דחששת הרמ"ע ז"ל דנראין כאותיות קטנות לא שייכא בנ"ד וגם י"ל דהגם דנתחבר אות באות פסול לכ"ע ה"ד באותיות שהם עיקר הס"ת אבל בתגין לדעת המכשירין בלי תגין אין הס"ת נפסל בנ"ד דלא שייך חששת הרמ"ע עכ"ל הרי דלדעת המכשירין אפילו להוציאו הכשירו דלהא קאתי וכתב דלא שייך חששת הרמ"ע וא"כ דל מהכא מ"ש מרן החבי"ב משם הרמ"ע והמג"א דאע"פי דאם לא עשה הגין לא עכב אם עשה ואינן נוגעין באותיות או שהג' זיונין אינן נפרדין ונוגעים ז"בז פסולין יע"ש דהא טעמא הוא דהוי כיתרון אותיות והא לא שייך כנז' ומזה אתה תדין במכ"ש שלא להוריד הס"ת. אלא שאח"ך חזר הרב החיד"א וכתב וז"ל אם יש ס"ת אחר אין לקרות בס"ת זה דנ"ד דצריך לחוש לדעת ס"הת ור"ת והרא"ש והטור וסיעתם דפסלי הס"ת בלי תגין ולדידהו נראה דאם התגין נוגעין ז"בז פסול וכ"ש בנ"ד דבכל הס"ת התג הג' של שי"ן אינו נוגע באות והוא מחובר אל תג אחר דנראה דהס"ת פסול עכ"ל. נמצא דחיליה דמר מכח סברת המחמירין בס"ת בלי תגין דלדידהו צ"ל דפסול ג"כ אם אינן נוגעין זה בזה ולא קאמר משום סברת הרמ"ע הנז' ולהא הרבה יש להשיב עליו חדא זיל קרי ב"ר אח"ר להטות ורובא דרבוותא ס"ל דס"ת בלי תגין אינו פסול וממילא נמי דלא פסיל אם אינן נוגעין באות או שדבוקים יחד דבזה מודה החיד"א כמ"ש ולא חייש להא כ"א מכח סברת המחמירין והרי כ' מוהרד"ך בית א' חדר כ"ט גבי תיקון אותיות דאנן בתר רוב מנין אית לן למיזל אפי' לקולא ע"ש. ומזה תראה דקשה למאי דאסיק כי אין להס"ת דנדון דידיה תיקון ע"ש דהלא אם נרצה לחוש לסברת המחמירין תינח בדאפשר לתקנו כגון שלא היו תגין ולעשות לא היכא דלא אפשר כנדון דידיה. והי"ל לחוש לפגם הס"ת ולא לפוסלי לגמרי ולגונזו כיון דאיכא רובא דמינכר מהפוסקים להתיר בשופי והי"ל להניחו כמו שהיה או להסיר התג האמצעי כיון דלא איכפת בחס'ריהם וביתרו'תם כנז"ל מהרמב"ם. ועיין חתם סופר חיו"ד סי' רס"ה ומו"הר החבי"ף שם בלב חיים דאפיק דבאיכא אחר אין להוציאו ובדליכא שרי להוציאו וכמ"ש בס' שערי אפרים כנז"ל לא תברא דמני"ר איירי באין לו תגין כלל ולפיכך כתב דלא יוציאוהו ומזהיר שם הרבה שיקחו סופר לתקנו לא באופן שאי אפשר לתקנו כנדון הרב חיד"א דאפשר דמודה שלא לפוסלו לעולם ועד כיון דליכא תקנה. ואיך שיהיה שפיר עולה מנהגא דידן שנהגו שלא להוציא ס"ת אחר בעבור זה כי המתירין רבו על האוסרין. ותו איכא למישדי נרגא להחיד"א ז"ל דזה שהחליט לדעה המחמירין דה"ה אם נוגעין זה בזה דפסול לענ"ד צריכא רבה והרי אותיות דמעכבי לכ"ע ובדיבוק אלו לאלו כמה דיות משתפכות איזה דיבוק פוסלה ויש הפרש מלמעלה למטה עיין בפוסקים הרלנ"ח סי' א' הרד"ך שם ובהאחרון הרב זכור ליצחק שהאריך הרחיב בדינים אלו ע"ש ודון מינה לתגין דלהמחמירים ופוסלין הס"ת בלי תגין לא מפני כך נאמר עליהם דאם נוגעים זה בזה ויש בזה צורת תגין דמיפסל ס"ת בהכי כדס"ל להחיד"א עליהם ולאו פשיטא היא. גם הרב אסר מצד הפוסלים לכתחי' שלא יוציאוהו. כיון דאפשר באחר לא להורידו ואה"ן דאילו הוה אתי עובדא לידיה י"ל דלא היה חושש לסברת המחמירין כיון דאיכא בזיון ופגם לס"ת לרובא דרבוותא ושוא"ת עדיף אלא דמדהביא לבסוף תשו' מר רבו ומשם מו"הר ב"כ דהוריד ס"ת בעי"הק ירושלם תוב"ב עבור שרוב התגין שבאותה פרשה לא היו כתקונן מזה נראה דאף להוריד היה חושש להחמיר כהמחמירין ומ"מ האי עובדא איננו שוה לנו דסמי הך עובדא מקמי טובא שעשו בפני רבנים וחכמים גדולים שלא להוריד ונעשים פה עמנו היום ומאי חזית דסמכת אהך סמוך אהני דהוו תוך עירנו כיון דאעיקרא לפי מ"ש אין טעם מכריח להורות הכי כ"ש למיהדר מנהגא: