שו"ת תעלומות לב חלק א רז

נסתפק השואל בנ"ד שהציווי היה למקבלי המתנות ואם גם לא יזכו במתנתם מאן יהיב ההקדשות האלו. ולהשיב לזה אני אביא תשו' הרשב"ש ז"ל בסי' שכ"ז שנשאל באשה אחת שציותה לתת שליש קרקע ליחיא ושיתן ה' זהובים למימונא והיורשות שיתנו עשרה זהובים להקדש. ואחר שבטל המתנה ליחיא מפני שלא היה בה קנין מ"מ חייב את היורשים לתת הה' זהובים למימונא והעשרה להקדש כיעו"ש. ועמד ע"ד הרב הגדול יפה דודי זלה"ה בס' ארח משפט סי' ר"ן הג"הט ד' וכתב שהוא חידוש גדול בעיניו שגם המקבל מתנה לא זכה מצד הדין תו אין כאן מי שיתן הה' זהובים כיון שהוא לא ציוה אלא למקבל מתנה. ושוב חקר לישב דבריו דפלגינן דבוריה ומילי מילי קאמר כדי שלא יתבטלו דבריו לגמרי עי"ש. ויש ראיה לזה מתשו' הריטב"א ז"ל ה"ד מרן בב"י סי' ל"ז ע"ע גם היה נראה ראיה מדברי מהר"מ מפאדובה ז"ל בסי' ן' ה"ד הרב מש"ל בפי"א מהל' מכירה דין ב' שכתב במי שקנס עצמו במנה אם לא יעשה דבר פ' מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו והשיב דהקדש קנה משום דאין אסמכתא בהקדש ושכנגדו לא קנה משום אסמכתא ע"כ. והמש"ל ז"ל כתב דגם שכנגדו קנה יעו"ש. הרי דאע"ג דשניהם בדבור אחד נאמרו מ"מ דיינינן ליה כל חד כדיניה. א"כ ה"ה והוא הטעם בצוואה בלא קנין דלמי שמועיל הצוואה בלא קנין דבריו קימין ולמי שצריך קנין הצוואה בטלה אלא שיש לדחות דנדון מהר"מ שאני שהוא נתחייב להקדש לבד ולשכנגדו לבד וגם דלא עסיקינן לגבי יורש כמובן. (ועיין בתשו' הריב"ש סי' רפ"א וכמ"ש בס' ישמח לב הנד"מ ח"מ סי' ך') ועיין בתשו' מהר"מ מפאדובה סי' מ"ד בשאלה השניה ופסקו רמ"א בח"מ סי' נ"ה ועיין בתשו' רמ"א ז"ל בסי' מ"ח בשאלה השלישית. ועוד לאלוה מילין בזה אלא שאכ"מ: סימן ט'

נסתפק הרב מוצל מאש שבסו"ס רב יוסף סי' ט' בראובן ושמעון שהיה להם ד"וד ואותו דין היה תלוי דרך משל אם לוי היה חי באותו זמן שטוען ראובן ובאו עדי' והעידו שהיה חי ונפסק הדין. אחר זמן בא דין אחר כיוצא בזה שתלוי ג"כ לדעת אם לוי היה חי. ובא ראובן להוציא המעשה ב"ד הזה שכתוב בו מפי העדים שהיה חי והעדים הם קרובים לזה. מי אמרינן דזה לא מקרי עדות כיון שאינו תלוי בעיקר הדין. ואף אם תמ"ל דאף בכה"ג קרוב פסול כיון שהדין תלוי בו. בכה"ג שכבר העידו על דין אחר שלא היו קרובים. ואח"כ בא דין אחר כיוצא בזה מתובע ונתבע אחר מהו. כיון דכבר נעשה מעשה ב"ד שהיה תי א"כ נמצא דעתה אינם הם עיקר שהרי ע"פ מעשה ב"ד הוא ולא על פיהם וכשרים או לא וכתב שלא מצא גילוי לזה עי"ש. ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממ"ש ביבמות דקי"ט בב' יבמות זו אומרת מת בעלי וזו אומרת מת בעלי שתיהן אסורות נתייבמו ומתו היבמין אסורות להנשא לזר. נראה מכאן דהגם שלענין יבום התרנו כל אחת מהן להתייבם בחזקת שמתו בעליהן ועבדו עובדא בנפשייהו ונתייבמו. בכל זאת כשמתו היבמין חזרו לאיסורן הראשון. ואין המעשה ב"ד שניתן להם להתייבם מועיל כדי להנשא לזר כיון דלזר אנו צריכים לעדות יבמתה ואין צרה מעידה לחברתה. אלא דאחר היישוב יש לדחות דהתם מעיקרא לא החזיקו הב"ד לבעלה בודאי מת כיון שאין שם עדות ברורה שמת אלא שהתורה האמינתה משום דדייקא ומנסבא. ולענין להנשא לזר היא צריכה לעדות צרתה ואינה נאמנת. ועיין מ"ש בעניותנו בפירוש הסוגיא בחיו"ד סי' כ"ב ובחא"הע סי' ו'. והוצרכתי לבאר דחייה זאת מפני שראיתי מי שנתעצם כזה. ועיין בב"י ח"מ סימן ל"ג סל"ו שכתב וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב ואיפסיל ופסקוה לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוה מסהיד האידנא כשר הוה מסתבר כיון דאיפסיק ההוא דינא איפסיק ולא סתר דינא ע"כ וע"ע בטור סי' נ"א במחלוקת רבינו האיי והרי"ף ובמ"ש משם הרמב"ם בפי"ד מהל' עדות וע"ש בב"י וי"ל: סימן יו"ד

נשאל נשאלתי לברר שורת הדין בשטרות היוצאים בחתימת ע"א ובעד העד הב' כתוב צ"ל פ' ולפעמים חותם מי שנצטוה לחתום בעדו ולפעמים אינו חותם. ופעמים רבות שהעד ס"ן וחותם אחר בעדו. אי שטרות כאלה כשרים לפו"ד אם לא

ואומר עיקרא דהאי מלתא איתיה בב"י ח"מ סי' מ"ה בשם תשו' הרשב"א ז"ל שכתב שעדים שאינם יודעים לחתום וצוו לאחר לחתום בעדם אין זה כלום לפי שורת הדין ע"כ והיא מוצאת בתשובותיו ח"ד סי' קצ"א. ועוד הביא מב"י תשובת הרשב"ץ ז"ל שהביא דברי הרשב"א הנ"ל והסכים כן והיא בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ח באורך וביאר הדבר דמשעה שחותם העד בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכיון שחתמו בשטר הרי הוא כהעדה בב"ד. א"כ שטר שחתם בו שמעון במצות ראובן פסול הוא שאם בא שמעון והעיד בב"ד במצות ראובן לא מקבלינן סהדותיה דעד מפי עד לאו עדות הוא וכיון דכה"ג מפיהם פסול ה"ה בשטרא אי חתים חד במצות העד דפסול אלא א"כ העיד בפני ג' וכתבו במותב תלתא וכו' וכ"כ הרשב"א בתשובה את"ד ועיין עוד לו בח"ג ס"סי ש"א. ומר בריה הרשב"ש ז"ל בסי' תקס"ה כתב וז"ל מה שנהגו לעשות כן בכתובות היינו באותם שאינם חותמים אלא לכבוד וכו' אבל העדים שע"פ עדותם מתקיים השטר לא דהו"ל אותו החותם בשביל העד כעד מפי עד ואינו כלום דאמרינן בפ' כל פסולי המוקדשין ובפ' חבית דא דאינו כשר עמ"ע אלא בעדות אשה ובעדות בכור. וכן זה שחתם בזה השטר אינו יורע כלום מזה העדות אלא שחברו הגיד לו וגם כשכתב אני פ' חתמתי בשביל פ' אינו כלום כ"ש שלא הזכיר שמו החותם אלא שכתב פ' צ"ל שאינו כלום וכו' ואין זה צריך ראיה אלא להוציא מלבם של טועים. וכבר ראיתי שטרות שנשלחו מאצלכם על דרך זה ורע עלי המעשה וקרוב הוא בעיני שחייבים נידוי וכו' ונר' שהחותם בשבילו והמצוה לחתום שניהם בני עונשים הם וכו' עיש"ב. הנך רואה בעיניך כמה צווחות צווח הרב ז"ל על החותם במצות העד. וכ"ש כשאינו כותב אפי' לשון זה דהיינו פ' צ"ל אלא עושה חתימת העד כאלו חתם הוא עצמו. הצעיר פ'. שהוא מזוייף מתוכו ועונשו יותר גדול כמובן וע"ע בתשו' הרשב"ש סימן ה'