שו"ת תעלומות לב חלק א רא

שאי אפשר לשמוע. כי אנן בתר מקום המוריש ועשיית השטר אזלינן בלי ספק וזכר לדבר מ"ש הריב"ש ז"ל בסי' תע"ה. וטעמא רבא איכא דהמנהג הו"ל כהתנו על כן לקיים כל דבר ע"פ מנהג המדינה. והרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' תקמ"ה אמרה אפי' לענין ירושה. ועיין בעי חיי חח"מ סי' קפ"ד דרי"ו ע"ד ועיין להרדב"ז ז"ל שם והריב"ל ח"א סי' ס"ב שדנו להכשיר צוואה כזאת מטעם מנהג אף שנראה שעתה באו לדור ולדון במקום הדינים בשטרותם כדין תו"הק ועיין תורת חיים ח"ב סי' י"ג חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות יו"ד ועיין חק"ל א"הע סימן מ"ב דפ"ט ע"ד. וכבר הארכתי בדבריהם במ"א. אשר מכח זה אני אומר שאפי' חזר המוריש וקבע דירתו בארץ מולדתו ומת שם דאפי"ה הצוואה כשרה וקיימת. כי בתר מקום עשייתה אזלינן כמתבאר היטב מתוך תשו' הרש"ך ז"ל בח"ב סי' ק"ב ה"ד הכנ"הג סי' ר"א הגהב"י ט"ל וע"ע להרש"ך שם סי' רכ"ט וח"ג סי' מ"ה ועיין להגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב חח"מ סי' מ"ו שהאריך

ובהיותי בזה כרגע נראה לי ס' נד"מ ממש צל הכסף ושם בסימן ל"ב עמד להשיב את הארי הגאון מז"ה ז"ל בתשובתו הנז' דסי' מ"ו והאריך הרחיב כמדתו לכל רוח. ועמל הוא בעיני להשיב על כל דבריו הארוכים גם כי אין ספרו מצוי אצלי. אבל זאת חובתי לקיים מילי דאב'ות וכגון דא מצוה גם כן להציל אותו צדיק הרב הגדול מהר"א גאטיניו המחבר נר"ו משגיאה כזאת. כי אחרי המחי"ר מכבוד רבנותו רואה אנכי שלא דקדק יפה בדברי הרמ"ז זלה"ה אשר כל דבריו נאמרים באמת ונכוחים למבין. כי הנה הגאון מז"ה ז"ל כתב לחלק שם במלות קצרות שלא נאמרה סברא זאת דבתר מקום השעבוד ועשיית השטרות אזלינן. אלא במנהג הסוחרים והמדינה שאם נעשה העסק באותו מקום צריכים להתדיין כמנהג המקום ההוא משום דדיניהם ומנהגם חקוקים בששר גלויים וידועים באופן שלא יפול במנהגם שינוי ותמורה כי דבר זה ידוע וברור שכדי שיקרא מנהג לחייבם ע"פ המנהג ההוא צריך שיהיה מנהג פשוט וידוע ומפורסם לכל. וא"כ מסתמא אמרינן דאדעתא דהכי נחתי וידע ונתחייב ואפי' טוען שהוא לא ידע מהמנהג. אין טענתו טענה כיון שהמנהג הוא ידוע ופשוט. לא כן בספק דדין שיתיילד אחרי כן ותו"הק רחבה מני ים וכפטיש יפוצץ סלע עד שעל הרוב גם הדיין היושב על כסא המשפט לא ידע להיכן הדין נוטה עד אשר יקרא וישנה ואולי לא ימצא הכרעה מבוררת בספרי הפוסקים שבידו. ואפי' בדעת מרן כמה סברות ופירושים חלוקים אנו רואים בדעתו. ואפי' היכא שמפורש בש"ע רבו המחלוקות בסתם וי"א וי"ח וי"א. וי"א וי"א היכי קי"ל כידוע. וא"כ איך יעלה על לב לומר שעל סברא זאת סמכו בעת עשיית השטרות. ומזה דן מורי הגאון ז"ל שאם נעשו השטרות בא"י ואח"כ יצא אחד לדור בחו"ל אין לומר שסמכו וקבלו דעת מרן ז"ל המקובלת במקום העסק. כיון שאין לו דמיון עם מה שפסקו הפוסקים לענין מנהג סוחרים. דהתם המנהג ידוע ומפורסם לכל ואף אם הוא לא ידעו בטלה דעתו משא"כ בקבלת דעת מרן ז"ל דאף אם ידע שקבלנו דעת מרן ז"ל באותו מקום. עכ"פ לא ידע אם מרן ז"ל מזכהו או מחייבו ולא באנו לחייבו אלא מכח הקבלה שקבלנו הוראותיו. והוא לא נתחייב אלא בהיותו דר שם וכאשר יצא משם מב ש חזר הדין לסיני לדונו כמקום שהוא גר שם. והוצרכתי לברר חילוקו של הגאון מז"ה ז"ל הגם שהוא מבואר יפה בספרו נדיב לב בסי' מ"ו. יען שבכל זה הבין בדבריו שכוונתו לומר דדוקא היכא דידע ונתחייב כמנהג הסוחרים הידוע לכל דאז אזלי' בתר מקום העסק וע"פ מונח זה האריך הרחיב לבאר המבואר שגם אם לא ידע הוא מתחייב וכל כך נשתקע בס' זאת עד שכתב שאם היה נגלה כל מ"ש לפני הגאון מז"ה ז"ל שהיה חוזר בו. ואני אומר במחילת כבודו כי רב הוא. אם לפניו היה גלוי תוכן כוונת חילוקו של מז"ה ז"ל לא היה נצרך להרחיב הדברים ללא צורך שהוא ודאי משנה שאינה צריכה. ולא אוכל להתאפק במה שהוציא לעז להשיב את הארי אחר מותו שהוסיף על לשונו מה שלא כתב. והוא דבר שלא יאמן מן כי יסופר. ועדיו בחותמיו שהרואה יראה שאין צורך להוספה זאת וכנטול דמי. אבל האמת המובן שהגאון ז"ל שמר בהעתקת דבריו הכוונה לא המלות. כי להיות פסקו ארוך מאד קיצר הדברים במובן. ואדרבה הי"ל להרב אג"ן המחבר הי"ו להחזיק טובה למז"ה ז"ל שבלשונו לשון הזהב וההד'רת שמר כוונתו במלות קצרות. וחפץ הייתי לבאר איך על פי מה שפירשנו כוונת מז"ה הברורה לא נשאר לו ראיה מכל ספרי הפוסקים שהביא. אלא שאין הפנאי מסכים והאמת עד לעצמו

ומעתה נחזור לנ"ד ואומר דמאחר שאם המוריש היה עומד בשטר משטרותיו העשויים לפי מנהג מקום קביעותו. הא ודאי שהיו מחייבים אותו לשמור ולעשות ככתוב בשטר העשוי במקום השעבוד. וכמ"ש הבע"ח בח"מ סי' קנ"ח וז"ל אין כח ביד תושבי ליוורנו לחייב לתושבי עיר אחרת למנהגם שאם מנהגם מנהג היינו לתושבי ליוורנו או אפי' לתושבי עיר אחרת כשהם תובעים לתושבי ליוורנו וכו' ע"ש. הרי דלגבי המוריש היה חייב לקיים מנהג המקום ההוא בלי ספק כיין שהיה דר שם. וא"כ גם אם היורשים חשיבי נתבעים נגררים אחריו דלא עדיפי מגברא דאתו מחמתיה וכאשר נבאר עוד להלן בעה"י. ויותר מזה אני רואה שאפי' בעיר הנוהגים בכל שטרותיהם רק ע"פ התורה אשר יורו חכמי ישראל. אפ"ה אם המוריש היה מנהגו ולשונו כמנהג הלועזים ועשה צוואותיו כלשונם ומנהגם שהן קיימות. וכמ"ש הרד"ך ז"ל בבית ל' חדר ג' וז"ל ובר מן דין אמינא כיון שש"מ זה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלשון לעז ומנהג הלועזים הוא וכו' שיש לנו לילך אחר לשון בנ"א וכו' וא"כ בנ"ד שהש"מ המצווה מנהגו ולשונו כל' הלועזים פשיטא דקנה וכו' אפי' שנאמר שמן הדין לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. הואיל והעולם רגילים בכך ר"ל מנהג הלועזים וכו' קנה מה שהניח לו ע"כ הרי דאפי' במקום שדנים ע"פ תו"הק ומן הדין הגמור לא קנה המקבל מתנה בלשון זה. מ"מ זיכהו הרב ז"ל מפני מנהגו ולשונו של המצווה. כ"ש בנ"ד שמנהג כל המחוזות ההם להכשיר השטרות ההם כידוע. והמצווה הזה עם היות לשונו כלשון עמו וארץ מולדתו הנהיג צוואותיו בדרך הנהוג בארץ מגורו. ומאחר שהן קיימות לפי מנהג רבני הגלילות ההם. ודאי שאין לחוש לטענת היורשים שאין להם על מה שיסמוכו. ועיין למהרשד"ם זל בחח"מ סי' שכ"ח שכתב וז"ל כלל הדברים אני אומר שבאלו השאלות שקדמו ראוי לדון אותם כפי מנהג המקום שאירע שם הענין ושוב הביא דברי הרד"ך