שו"ת תעלומות לב חלק א ר

זאת משם הראב"ד ז"ל וכ"כ הלחם שלמה דקכ"ב ע"ג והוא פשוט. ובר מן דין אומר אני דמאחר שזה מקרוב יצא דבר מלכות מאדונינו המלך יר"ה שכל אדם יכול לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון לר"הר ואין מוחה בידו. ובכגו"ד ודאי שהולכים אחר חקי המלך וכמ"ש הרשב"א ז"ל ה"ד מב"י בח"מ סי" קי"ז שכתב וז"ל זוהי שורת הדין אבל אם יש שם חקי המלך כמו שיש בקצת מקומות הולכים אחר המלכות ע"כ. והכי איפסקא הלכתא מב"ד הגדול שבירושלם תוב"א ומלכם בראשם הגאון מז"ה ראשון לציון זלה"ה ככתוב באורך בס"ה ישרי לב ח"מ אות ן'. וגם הרב מופת דורינו ראב"ד מקודש כמהר"מ פארדו נר"ו בספרו הנד"מ שמו משה בסי' כ"ב האריך הרחיב כמדתו הטובה והעלה כן להלכה ולמעשה ואכמ"ל בזה. ועוד אני אומר שמעיקרא אין דרך לעשות תשמיש צנוע בפתח חצר הפתוחה לר"הר וא"כ אין כאן טעם היזק ראיה כיון דליכא לא משום צניעות ולא משום עה"ר ג"כ ועיין להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' צ"ח ועיין נדיב לב ח"א חיו"ד סי' ק"ו וסי' ק"ז: סימן ז' לעוב"י תוניס יע"א כסליו תרל"ה

שאלה ראובן אשר הן בעודו בחיים חייתו עקר דירתו מעיר מולדתו שהיתה בערי תוגרמה. ויט אהלו לשכון כבוד באחת מערי אירופא ואיזה שנים קודם מותו עשה ותקן צוואותיו ע"פ חוקי המדינה שהוא יושב בה. וחילק נכסיו במתנת בריא בין יורשיו ובין קרוביו ומיודעיו. וצוה את מקבלי המתנות לתת כל אחד מחלקו סך גדול להקדשות וצדקות כדבעי ליה למעבד לעשות רצון יוצרו לפי כבוד עשרו. ואת הכל עשה יפה בעט'ו בכת"י וחתימתו מבלי שום דרכי הקנאה. רק באופן המועיל ומספיק לפי דתם ונימוסהם. כי כן נהגו רבני הגלילות ההם לאשר ולקים הצוואות העשויות לפי חוקי המדינה. והן עתה יורשיו השוכנים עדיין בארץ תוגרמה באו אל העיר שמת בה המוריש והם מערערים בצוואותיו על כי אינם עשוים ע"פ דין תו"הק. והם טוענים שגם אם חכמי הארצות ההם נהגו להכשיר צוואות כאלו היינו דוקא לבני עירם אבל בכגון דא שהם היורשים מדין תורה שוכנים בארץ אחרת שאין להם מנהג זה. ועתה נפלו נכסי קמייהו ואינהו חשיבי מוחזקים צריכים לדון צוואות אלו לפי דין תו"הק שתתעלה. ואם על פי דיננו אין ממש בצוואותיו. אין מקום להכשירם מפני מנהג המדינה שמת בה המוריש כי מנהג זה כלא חשיב לגבייהו. ומקבלי המתנה שקבעו דירתם עם המוריש באותה מדינה טוענים. דכיון שהמוריש נתן במתנת בריא כבר זכו בגוף הנכסים מחי הנותן. ולא חשיבי אינהו מוחזקים. ועוד דכיון שהשטר צוואה נעשה בחי המוריש ע"פ חוקי המדינה אשר גר שם והממון שם אתו עמו כבר זכו מקבלי המתנה לפי חוקי הארץ ומנהג רבני הגלילות ההם. ועל אלה נגשו למשפט לדעת להיכן הדין נוטה. והיכי לדיינו דייני ישראל דין זה

תשובה על כיוצא בזה נשאלתי בהיותי בעי"ת ליוורנו יע"א זה ימים והשבתי בקיצור להעדר הספרים ונחיצת הזמן. והיתה תשובתי לזכות בעלי המתנה בריבם. והיא לו נדפסה בקונט' ישמח משה ח"ב. ויען הייתי שם ימים במספר אומן בלא כלים וגם כי הייתי בתוך הגולה אגב מטלטלי ע"כ היו דברי מועטים. ועתה כי חזרה ונשנית שאלה זאת מהעיר הגדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים הוא העיר המהוללה תוניס המעטירה יע"א. והאלהים אינה לידי לחזור על למודי אמרתי אשובה אשנה פרק זה כאשר יורוני מן השמים. ואם שגיתי הודה ואומר טעות הוא בידי. ואם כיונתי אל האמת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ישמח לבי גם אני

ואען ואומר הנה לכאורה היה נראה לזכות את היורשים. כיון דקי"ל שבכל ס' אשר יפול אינהו חשיבי מוחזקים דנכסי בחזקת היורשים קיימי והו"ל אינהו נתבעים ודינא יתיב שהתובע הולך אחר הנתבע וכמנהג מקומו של נתבע דינינן ליה ואפי' בא הנתבע לעיר התובע אינו מפסיד זכותו וכמנהג מקומו דיינינן ליה. כמתבאר מדברי הרב גו"ר ז"ל בחח"מ כלל ד' סי' טו"ב ולא עוד אלא שאפי' אם חייב הנתבע לילך ולדון במקום התובע מפני שהמעות שם כמ"ש רמ"א בסי' י"ד וכיוצא. אפי"ה לא הפסיד זכותו. כמו שהכריח הגאון מז"ה ז"ל בס"ה נדיב לב ח"ב בח"מ סי' מ"ו מדברי המרדכי בפרק המקבל סי' ת"ה. ועיין חקקי לב ח"מ סי' ת"ן. וכן הסכים הרב הון יוסף סי' כ"ה. והגם שהרב הגדול מהר"מ סוזין ז"ל בתשו' הבאה בס' שם חדש ד"ג ע"ד חולק בזה. הנה הוא יחיד בדבר. ועיין למהר"ר החסיד ז"ל בס' חוקי חיים סימן כ"ב. אך אחר הישוב הא ודאי בורכא כי לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא בין אדם לחברו תובע ונתבע. ולא במוריש ויורשיו כה"ג. ובודאי דאין מקום לדון צוואות המוריש כמנהג מקום היורשים. כי התורה נתנה רשות להמוריש להוריש ולהנחיל נכסיו כאות נפשו. וכמצבייה עביד למעט ולרבות. והיה כאשר יהיה האופן שבמקום שקבע דירתו המוריש נהגו לקיים הצוואות והמתנות ע"פ שטרות העשויים באופן שלהם. אי מטעם ד"ד אם המלכות מקפיד בזה. או נשתרבב המנהג מזמן שהיתה הקפדת המלכות אף שעתה אינו מקפיד. או מפני דלא שכיחי סופרי דווקני גבייהו. וכמ"ש מרן ז"ל בתשובה א"הע דיני כתובה סי' יו"ד לחכמי מורינא שבמלכות איטאלייא וז"ל ומ"ש שהוא מנהגא בלא טעמא טעם נכון יש בדבר כי בכמה מקומות כפרים ועיירות בגליל ההוא אין סופרי ישראל מצויים וצריכים הם לסמוך על סופרי גוים ע"כ ועיין בתשו' הריב"ש סי' ק"ה ושמ"ה. ואם נהגו רבני הגלילות להכשיר שטרותיהם מאיזה טעם מהטעמים הללו והסכימו כן במנהג ותיקים מנהגם קיים כמ"ש במ"א (עי"ל סי' ) ובדורות אחרונים האלו אשר מלבד הטעמים האלה איה סופר בקי היודע בהלכות שטרות לעשותם כדת וכהלכה באותם העיירות. ואיך יעלה על הדעת לחייב את המוריש לנדוד ממקומו וללכת אחר סופר בקי לתקן צוואותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו והגע עצמך שהמוריש הוא מאתר דדיני שטרותם ע"פ דין תו"הק שת"ת. ותקן שטרותיו ע"פ מנהג מקום יורשיו לקיים שטרי נימוסיהם. והיורשים ניח"ל בהכי ורוצים בקיומם. דיכול נוכל להכשירם מכח מנהג מקום יורשיו ומשום דאינהו חשיבי מוחזקים. זה דבר