שו"ת תעלומות לב חלק א קצו

שם ועיין בד"מ ובהגהות ד"ופ שם ועכ"פ לכ"ע בעי מעכשיו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עיין בסמ"ע שם סק"א. והגם שמהריט"ץ ז"ל בסי' קס"ג נראה שסובר שאם יש קנין לא בעי מעכשיו ונסתייע מדברי מהרי"קו שורש ך' ומדברי הריב"ש בסי' קמ"ה כבר עמד ע"ד הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' מכירה. וגם הריט"ץ ז"ל לא פשיט"ל הכי ומהדר אטעמי אחריני. ולגבי דידן ודאי דכוותיה דהרמב"ם ודעמיה דס"ל דבעינן מעכשיו נקטינן ובפרט שגם מרן ז"ל הכי ס"ל. באופן שאם התנאי דנ"ד נעשה כמו שכתוב בשאלה שלא נזכר בו סכום וגם אין בו מעכשיו לכ"ע התנאי בטל אפי' לגבי הקונה המוריש וכ"ש ליורשיו אחריו ואם ירצו למוכרה לאחר אין מי שיעכב על ידו

זו בלבד לנו לבאר אם יהיה האופן שהתנאי הנז' בשאלה נעשה באופן המועיל לפו"ד לחייב את הקונה לקיים תנאו. אם גם יורשיו וב"ך חייבים לקיים התנאי ההוא. ונראה פשוט שאין היורשים חייבים לקיים התנאי ההוא כי לא נתחייב הקונה אלא אם ימכור הוא ולא יורשיו. וכן נמי לא נתחייב הוא להחזיר אלא להמוכר ולא ליורשיו. וכמו שביאר לנו הרשב"ש ז"ל בסי' י"ב באורך וברוחב בראיות מספיקות. ועיין בתשו' מהר"י אדרבי ז"ל בסי' ש"ט עיין במ"ש בעניותי לעיל בסי' א'). וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' ז"ומ דין ב' שכתב וז"ל כתוב בתשובת הרי"בש ז"ל סימן קמ"ה וז"ל אמנם אם יש עדים שבשעת פטירתה קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים דדברי ש"מ ככת"ומ דמו ויש לכופו להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריו זה לא שמעתי והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ד ולא ידעתי למה הצריכו תלמוד והדבר פשוט שלא יועיל תנאי זה אלא להמתנה והמתחייב ולא לבאים אחריהם

ומעתה אסורה נא ואראה דברי הרי"בש ז"ל שהביא הרב שנראה חולק בעיקר דין זה וסובר שגם הבאים אחריה חייבים לקיים התנאי ונ"ל שהרי"בש ז"ל לא פליג בהא אלא כוונתו לבאר שהתנאי שהתנה הסוחר שהיה באונס מעיקרא אינו מועיל אף אם עשוי כהלכתו. אלא שאם קבלה התנאי ברצון בשעת פטירתו אזדא ליה טענת האונס ומחוייב להחזיר הדירה להיורש וכשימכרנה ימכרנה לו כפי התנאי שביניהם כלומר אם יהיה כח באותו לשון של התנאי לחייב גם את היורש. כגון שפירש גם ליורשיה באופן המועיל. או אפש"ל בכוונתו דכיון שהסוחר שאל מהאשה בעת פטירתה והשיבה הן. ובודאי שעיקר השאלה היתה אם גם יורשיה יקיימו תנאה כיון שהיא הולכת למות והרי היא לא מכרה. וחשיב לה הרב דבריה ככת"ומ לחייב את יורשיה. והיותר פשוט בעיני הוא לפי מה שביאר הרב ז"ל שאם היתה עושה לאה תנאי זה ברצון לגמול חסד עם הסוחר שהיה ראוי והגון. אלא שכיון שעשאו באונס שאין בו מועיל. לכן קאמר שאם בשעת פטירתה קבלה התנאי ברצון שהתנאי קיים וכשימכרנה ימכרנה לסוחר היינו שהיורש יעשה כן על צד החסד ולא מצד הדין. וביאר עוד שלא יתחייב היורש לעשות חסד זה אלא אם היה התנאי קיים מצד הדין עם האשה עצמה כגון שקצב באיזה סך ימכרנה לו וכיוצא כיעו"ש והבוחר יבחר. ולפי מ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ח מהל' מכירה שי"ל שהתנאי הזה שבנדון הריב"ש ז"ל היה בלשון חיוב כיעו"ש. אתי שפיר ע"פ מ"ש מהרימ"ט ז"ל בחח"מ סי' מ' דבלשון חיוב א אמרינן לי וליורשי ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ד סי' כ"ז שכת' כקונה בית מראובן ונתחייב להחזיר לבני ראו' הבית אם יביאו לו מעות המכר ומת הקונה וכתב שחייבים היורשים לקיים התנאי עיש"ב. שוב ראיתי להגאון מז"ה הגדול ז"ל בחק"ל ח"מ ח"ב סי' פ"ב שהאריך הרחיב בענין זה לא הניח פנה וזוית כמדתו הטובה לך נא ראה וירוה צמאונך. עתה נד"מ ס' ישמח לב ח"ב לאחד מרבני קושטא הי"ו ושם בח"מ סי' ח' הביא מ"ש הרב פורת יוסף בסי' י"א בנדון קרוב לזה ואין ספרו מצוי אצלי ולפי המובן נראה שלא עמד בעיקר הדין ואכמ"ל: סימן ג' בע"הק ירושלם תוב"א שנת תרל"א

שאלה ר"וש שלקחו חצר מגוי במשכנתא לשלש שנים. ויען הוצרכו להוציא הוצאות רבות בבית משפטם לצורך כתיבת השטר כפי נימוסם והמנהג הוא שהוצאות אלו הם מחצה על הגוי ומחצה על השוכרים. והגוי לא רצה לתת מאומה באומרו אל השוכרים כדאי הוא שתתנו גם חלקי חלף הריוח שהרוחתם חזקת חצר כזה. ולא עוד אלא שגם איזה בנין אבנים ולוחות הצריך לחצר תעשו אותה מכיסכם בעד ט"וה זאת. והשוכרים בעלי המשכנתא נתרצו ויאותו לזה בעבור הנאה זאת. ומסרו הכל ביד הגוי לשלם הוא ההוצאות של בית משפטם והוצאות הבנין. והשכירו החצר על ידם. ובבואם לב"ד לעשות שטר חזקה היה מי שפקפק בדבר. ע"כ נדרשתי לחוות דעי בענין זה כאשר יורוני מן השמים

תשובה בהיות דלא צילא דעתאי מרוב הטירדות וספרי דבי רב אינם מסודרים בישיבתי להיותי טרוד בנסיעתי. ע"כ הנני בא בקצר אמיץ בנוגע לעיקר הדין. דוקא. ולומר הנה דבר זה נפתח בגדולים ומחלוקת ישנה היא בין גדולי המורים. וראשון לכל בית יוסף הוא הגאון מהר"י טאיטאצק ז"ל בתשובה שבס' שארית יהודה דע"ו דפסקיה לדיניה שהלוקח חצר מגוי במשכנתא שלא זכה בחזקה והלוקח הב' הבא בשכירות מהגוי זכה מדין התקנה. והיה טעמו שלשון ההסכמה הוא שצריך שיפרע שכירות לבעל ואדון החצר. ומשכנתא אינה נכללת בכלל שכירות ואין להוסיף על התקנה והביא ראיות לזה שאין מוסיפין על התקנה והבו דלא לוסיף עלה. ותו דמשכנתא הוי מלתא דל"ש ולא גזרו ביה רבנן עי"ש. ובא רעהו וחקרו הוא הקדוש מהרד"ך ז"ל בבית ל"ב ודחה כל ראיות מהרי"ט וביאר עליה הכהן כי חזקת הא' שלקח במשכנתא היא חזקה מעליא מכמה טעמי תריצי המבוארים בספרו שם. גם הרב הגדול מאריה דארעא דישראל מהרלנ"ח ז"ל בסי' קי"ט הסכים לדעתו ונתן טעם מספיק לשיקרא המשכנתא שכירות ותהיה בכלל התקנה כי מאחר שהממשכן גוי ולדידיה הותר הריבית א"כ ריוח המעות הוא השכירות. וכיוצא מדברים אלו כתב מהרדך ז"ל שם. וב' נביאים מתנבאים בסגנון