שו"ת תעלומות לב חלק א יט

דהיינו לכתחילה כדמשמע מפ"ק דגטין ע"ש. ואע"ג דבפי"ך למוהרא"י סי' צ"ג כ' דצריך בדיעבד כבר עמד עליו המג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז והצ"ע דברי הת"ה דהא אשכחן טובא דצריך לכתחי' ע"ש. וגם ראיתי בתשב"ץ ח"א סי' נ"א דכתב דאע"ג דלשון ז' אותיות צריכין וכו' מוכיח דלעכובא איתמר אפי"ה כתב הרמב"ם דלמצוה בלחוד איתמר ע"כ ואכמ"ל ע"ז ועיין ב"ד יו"ד סימן קל"ג וצפיחית בדבש סי' ט"ל דצ"ד ע"א ובית השואבה דף קט"ן אות ד'. ומ"מ מצינו דגם לתשב"ץ לישנא דהש"ס בכאן לאו לעיכובא וא"כ כיוצא ממנו הוי דברי הרמ"ה ומהר"ם ולא נחמיר בדבריהם יותר מדברי רבא המוזכרים בש"ס דאי איכא לדיוקי אי לכתחילה אי בדיעבד מסתברא לדיוקי בדברי הש"ס טפי מדברי הפוסקים ועיין יד אהרן א"ח סימן ל"ב הג"בי דשקיל וטרי בהא אי צריך לכתחי' או"ל ובתו"ד כתב וז"ל היה נ"ל לו' שלא נחלקו רבינו ומרן אלא כל התלמוד שכל דבריהם באו בדקדוק אבל בל' הפוס' משמע הכי ומשמע הכי ע"ש. וא"כ מיסתייה דנידון כדברי האמורא דהיינו כעיקרן של תגין ועיין בפר"הא שם דהביא דאיה מדברי המרדכי דצריך דקאמר רבא לכתחילה ע"ש ולשון המרדכי שכתבנו לעיל דמדלא אשתמיט לשום אמורא לאשמועינן דפסול אם לא עשה תגין וכו' שייך נמי לו' בהאי מילתא דמדלא אשתמיט לשום תנא או אמורא או שום פוסק למפסל אם אינן נוגעים באות או שדבוקים ז"בז ש"מ דלאו לעיכובא הוי ושו"ר לרב"ע סי' ן' דמיהדר אטעם זה נמי להכשרא וכתב וז"ל שלישית כיון דלא אישתמיט לא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ולא שום פוסק אחר למנות התגין שאינן נוגעים לאות בדברים הפוסלין אלא מ"ש המרדכי בשם מוהר"ם שהתגין צריכין ליגע לאות ולא כ' שאם אינו נוגע פסול א"כ אינו לעיכובא עכ"ל וראה נא דברים ככתבן דכתב המופ"הד בברכ"י הל' סוכה סי' תרל"ה גבי מ"ש מור"ם דאין לעשות הסכך קודם הדפנות דהלבוש פסל והב"ח הכשיר בדיעבד והט"ז דחה להב"ח וכתב וז"ל והמעיין יראה דאין ראיותיו מכריעות והעיקר כדברי הרב"ח ומסתייה ליזהר לכתחי' במלתא חדתא אשר אינינה בשום פוסק אלא בהג"מי וגם מרן לא העלה על שלחנו סברא זו אפילו לכתחילה ובהא תיסגי לן להחמיר וליזהר לכתחי' אבל בדיעבד כשרה והו דאעיקרא מרא דשמעתתא דהג"מי לכתחי' קאמר כמו שדקדק הב"ח ע"ש וכל אלו הדברים הן הנה השייכים לנ"ד כדברירנא היטב וכבר אייתינא נמי דהחיד"א ז"ל תפס דדיעבד הוי כל שנכתב הס"ת ודוק

ואשא עיני והראה להרב נחפה בכסף ח"ב סי' יו"ד דהו"ד ידו נטויה לדחות דברי הבאר עשק אלו דאפ"ל שלא מנה הרמב"ם זה בכלל הפיסולין משום דהוי מלתא דלא שכיח כיון דלדעתו תגין לאו לעיכובא ומי שבא לעשות ודאי מדקדק ולזה לא כתב בבירור ולעולם ס"ל אי לא דקדק פסול והביא ראיה לזה מדברי הב"ע עצמו סי' ל"א יע"ש ואנא בריה קלה כקוף בפני אדם איני מכיר ראיה זו כלל דהתם שאני דהתוס' והרמב"ן והריב"ש והר"ן מחמירין והרמב"ם לא דיבר מאומה והוקשה לן שפיר אמאי שתיק מינה להכי אמרינן כיון דהוי מלתא דל"ש אמרינן מסתמא ודאי כהתוס' והרמב"ן וריב"ש והר"ן ס"ל ולא פסקו משום דל"ש ולא אמרינן דחלוק עליהם בלי הכרח כיון דיש טעם לתלות אמאי לא פסק כן להדיא ברם הכא דלא אשכחן לשום אחד מהפוס' שהחמירו ופסלו בהא וגם רמב"ם לא פסקו הסברא נותנת לו' דסתמו כמשמעו וככולהו רבוותא ס"ל דלא פסלו ולא משום טעמא דל"ש ואה"ן דאי הוה אשכחן ברבוותא דאסרי הכא בנ"ד כי התם הוה לן לומר בדרך יש לומר דס"ל כדעת הנך רבוותא ולא פריש במילתיה משום דל"ש משא"כ השתא והוא חילוק ברור לענ"ד ודוק. ותו דכד מעיינינן קא חזינן דדחויה דחיה זאת דהנ"ב דהלא תראה דלהרמב"ם דעשאו או מלתא דל"ש כתב דפסול לדידיה אם אינן נוגעין ולהרא"ש ודעי' דהוי מלתא דשכיח מוכח דכשר מדלא אשתמיט להו לו' דפסול אם אינן נוגעין וכמ"ש שם ודבר זה אין הסכל סובלו דהשתא לרמב"ם דעיקרן אינן מעכבים אפי"ה כי ישנן ואינן דבוקים באות פסול להרא"ש ודעמיה דתגין מעכבים כ"ש דכי אינן כתקונן היה לנו לומר דפסול ואפ"ה מודה הרב ז"ל דלדידהו צ"ל דכשר מדלא אישתמיט וכו' ומאחר שכן גם לרמב"ם צ"ל דלא מיפסלי משום דאינן נוגעין באות מק"ו דהרא"ש והטור ואדרבא י"ל מדהרא"ש והטור דלדידהו מעכבי התגין אפי"ה כי אינן נוגעין לא פסלי מינה דהרמב"ם נמי מה"ט לא פסקו דלא מעכבי לא עיקרן ולא מגען באות או שדבוקים זה בזה אם ישנן

ג' אם כתב המג"א ודעמיה דאם אינן נוגעין באות או שדבוקים זה בזה דפסולין היינו התגין לא הס"ת וכמ"ש בס' זכרון יוסף חיו"ד סי' ח"י דפסולין דהמג"א היינו התגין וצריך תיקון אמנם אין הס"ת נפסל משום כך דלא גרע משאין לה תגי שעט'נז ג'ץ כלל דלא פסיל כסתימת הש"ע עכ"ל. והמופ"הד בס' יוסף אומץ דשדא נרגא ע"כ דברי הזכ"י על פי' זה בדברי המג"א לא כתב עילה ע"ש וכן פירשם לדברי המג"א הרב כתנת יוסף חא"ח סי' ב' ועשה הכרח לפי' זה ע"ש. הרי דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד בפי' המג"א וכבר מו"הר נר"ו כתב בכתבו להפוסק הי"ו דברי הכתנת יוסף הנז'. ודע דמה שהשיג החיד"א ז"ל שם להזכ"י במה שהביא ראיה מדברי המאירי שכתב אם תג אחד דבוק בחברתה כשר וכו' דאין הנדון דומה לראיה דשם מיירי דיש תג קטן מאות לאות והאותיות כתקונן וסבר הרב המאירי דדוקא נתחבר אות באות בעצמן פסולים אבל אם האותיות עצמן לא נתחברו אלא דנעשה תג בבלי דעת ומחבר האותיות כשר דניכר דהאותיות עצמן כתקונן אלא דנתפשט לכלוך דיו כעין תג והוא מחבר האותיות וכו' וזה מבואר להדיא בדברי הרב המאירי וכו' ע"ש אחהמ"ר אין דבריו מחוורין דז"ל המאירי המובא ברלנ"ח סימן א' דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן הואיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה אלא ע"י תג אחד שמחברן לא פסל עכ"ל. ואין הכרע לפרש בדבריו דאיירי בתג הנעשה בבלי דעת בין אות לאות ואדרבא טפי מסתבר דאיירי בתג הנעשה בדעת ע"ג האות דאם בא תג מאות זה לחברתה וכו' ומחברן ומה לנו להמציא תג אשר לא כתוב בספר התורה ובדרך לכלוך שלא בכוונה מאחר דזה אינו מבואר להדיא בדברי הרב המאירי כמ"ש החיד"א ז"ל ועיין ד"מ ח"א סימן ח' ד דמבואר שם כמ"ש דתג המאירי הוא תג העושה בכונה על האות ולא הבא בין ב' אותיות בבלי דעת ועיין זכור ליצחק סי' ל"ו מדג"ן ואילך דשקיל וטרי בזה ומבואר בדבריו כדכתיבנא בפי' דברי המאירי ועיין דבר אמת סימן י"ב: