שו"ת תעלומות לב חלק א קפז

אית ליה חיבת ביאה (עיין בב"ש וט"ז סי' קט"ז). משא"כ בנ"ד דכולהו איתנהו לגריעותא. ואפי' אי הוה ליה חיבת ביאה קודם שהכיר בה. ולא נהפך לו אותה חיבה למרורת פתנים ונמאסה בעיניו עד שמתחרט על אותה ביאה. והגם שלא הוחזקה מזנה בהיותה א"א. מ"מ יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת ופגומה. וכיון דטעמה טעם איסור ויומתקו לה מים גנובים מי לידו יתקע אם לא תהיה עוד כפרה סוררה ללכת אחרי מאהביה אשר כרתה להם ברית ומכרת ברמיזותיהם. וכן ראיתי למהרי"מט ז"ל בחא"הע סי' ט"ו שכ' וז"ל ומ"מ איכא למימר דהואיל ונמצאת מעוברת ויצא עליה ש"ר וכו' ההיא מק"ט דומיא דההיא דפ"ק דכתובות וכו' ואפשר שיהא בדין להוציאה בלא תוספת דאדעתא וכו' ע"ש. ואגב חזיתיה להרב ז"ל שם שתמה בדברי התוס' בס"פ ארוסה ד"ה דומה ועיין מ"ש המש"ל בפט"ו מהל' א"ב ואכתי לא אפרק מחולשה. וכבר הרימ"ט שם הביא דברי הרמב"ם בפט"ו מא"ב ואין כל חדש ועיין שבות יעקב בח"ב סי' ולי נראה פשוט דלק"מ. וכוונת התוס' היא לומר שאל תטעה דהאי דומה דהכא דקאמר שמואל הוא דומה כההיא דש"ס במס' יבמות שהביאו קודם לכן והיינו בנטען על א"א ודומי דמתא יומא ופלגא. דאם כן אפי' כנס יוציא. ודוק היטב כי קצרתי במובן

ובעיקר הדין שכתב הרב כאן לפוטרו בלא תוספת ובלשון אפשר אמרו דנראה דמספק"ל הרי בא הדבר מפורש בדברי הרב ז"ל בחיו"ד סי' מ"ט שכתב וז"ל ואף לענין התוספת היכא דהוברר שנבעלה מעיקרא לכ"ע איבדה גם התוס' דהוי מק"ט ואם בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפי' היא באונס מפסדת כתו' ותוס' כ"ש כנסה בחזקת צנועה ונמצאת פרוצה ע"כ. ויש לדקדק בדבריו שכתב דאיבדה תוס' בנמצאת פרוצה מכ"ש מכנסה בחזקת בתולה. דק"ו מופרך הוא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאני שי"ל שרוצה לטעום טעם בתולה. אכן נראה בכוונתו דפגם מה שזינתה מעיקרא הוא יותר קשה מנמצאת בעולה באונס דעכ"פ בצניעותה קיימא. וזה מבואר בדב"ק בסי' ט"ו שכתב וז"ל ואין לומר דשאני התם משום דבחזקת בתולה נשאה דהא בנמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה. אלמא טעמא משום קפידא הוא דבבעילה קפיד דהויא ליה פגמא רבתי בהכי עכ"ד (ועיין למז"ה הגדול ז"ל בחק"ל א"הע ס"סי פ"א ובס' מראה הנוגה בד"ל ע"ב וג'

) והנה ראיתי להרב יעב"ץ ז"ל בשאלותיו ח"ב סי' קי"ב שהביא דברי הרימ"ט ז"ל בסי' ט"ו ובראיה שהביא דאף בפנויה איכא פגם כדמצינו בההוא דהעלה על לבו שאסרו אפי' בספירת דברים משום פ"מ כ"ש בזנות גופיה וכ"ש לבעלה ע"כ כתב ע"ז דשאני התם דכי מספרת עמו באותה שעה הוי ביזוי ופ"מ משא"כ בנ"ש דבשעה שנפגמה אין שמו נקרא עליה ומאן לימא לן דמטי ליה ולב"מ פגם דילמא נאנסה ולית בה מאיסותא אף לא משום חשדא ופריצותא היכא דלא דיימא כלל מעלמא כנדון מהרי"ט ולא ירדתי לסו"ד שרצה להחליטה לפרוצה כיון דלא הוזכר שיצא עליה ש"ר קידם נישואין וכי זה כדאי לשום לה עלילות דברים דילמא מניה הוא וכו' עכ"ד. ואנכי הרואה ראית מהרימ"ט אמתני ותקיפא ודחייתו אינה מבוררת דעכ"פ מבורר מההיא דס"פ בן ס"ומ דאפי' ספירת דברים של פנויה איכא פגם לבני משפחתה. וכ"ש שגם בעלה אשר שמו יקרא עליו שיש לו פגם לישא אשה פגומה וכ"ש וק"ו בזנות גופיה. ובנדון מהרימ"ט הגם שלא הוזכר שיצא עליה ש"ר קודם נישואין. מ"מ הבנים התאומים הם סימנים ועדים גמורים על זנותה ורוע מעלליה. והיש בירור גדול מזה על פריצותה. וכיון שהבעל צועק ואומר שלא ידעה קודם החופה והיא גם היא לא טענה דמניה הוא או שאנוסה היתה ודאי דאין לך פגם גדול מזה לבעלה גם אי אפשר לתלות ששמשו בכשרות. במכ"ש מספירת דברים של פנויה. ויען לא פורש בשאלה טענת הבעל ע"כ השיב הר' באופן שהבעל רוצה לגרשה בטענת מק"ט. וכל דבריו נאמנו מאד

עוד כתב לדחות מ"ש הרימ"ט דאדעתא למשקל ולמפק לא כתב לה שזו קשה מהראשונה שאם נוטלת עיקר כתובה כ"ש תוספת דמדעתיה כתב לה ורצה ליזון בנכסיו משום חיבת ביאה ועוד לאו ק"ו הוא מבתולה דהגם דמפסדת עיקר כתובה לא מפסדא תוספת דמדנפשיה כתב לה וכו' ובמ"כ מהרי"ט מדמי מילי דלא דמיין אהדדי וכי מה ענין אותה שאמרו בנתגרשה מן הארוסין שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שלא טעם טעם ביאה אזדא ליה חיובא. משא"כ בנ"ד שבא עליה וילדה פשיטא דזכתה בתוספת אף משום חיבת ביאה גרידא וכו'. וכנראה דרך תשובה לאו דסמכא ודינקותיה היא את"ד. ואנכי הרואה כי במחי' כבודו כי רב הוא לא דקדק היטב בדברי מהרי"ט ודחאם בלתי סברה וטעם. כי הדבר פשוט שאין כוונת מהרי"ט לדמות נדון דידיה דמתגרשת מן האירוסין. אלא אשגרת לישן הוא. דכיון שהעלה דהוי מק"ט וכיון דמאוסה בעיניו לית ליה חיבת ביאה א"כ גם תוספת לית לה כדין היוצאת משים מק"ט וכההיא דכנסה בחזקת בתולה שאם נודע בראיה ברורה שנבעלה קודם לכן והטעתו דאפי' תוספת לית לה אפי' דהו"ל חיבת ביאה וכ"ז כתב מהרי"ט במונח שאין לתלות בבעל כלל. ואין לך ראיה ברורה מזו שנבעלה קודם לכן כמ"ש הב"י בס"סי קע"ח משם הר"ר דוראן. וביש ראיה הסכמת כל הפוס' ז"ל דאפי' תוספת לית לה כמבואר בטוש"ע סי' ס"ח לגבי בתולה. והרב ז"ל דלסברתיה אזיל דנבעלה בזנות אפי' פנויה הוי פגם גדול לבעלה הלוקח אותה אחר זנוניה ומק"ט מקרי. וסברה ישרה היא כאשר הוכחנו לעיל א"כ שפיר כתב דלית לה תוספת. ומ"מ גם הגאון יעב"ץ ז"ל שם הסכים דבדימא מעלמא אית בה מאיסותא ופריצותא בדלא ידע בה מעיקרא ויכול לטעון מק"ט כיעו"ש וכ"כ הרימ"ט בתשו' דסי' מ"ט הנז"ל והגם דהתם הנדון היה שעדין לא כנסה. מ"מ מדברי תשובתו יתבאר דאפי' אם כנסה פטור מכתובה ותוספת אלא שצריך בירור גמור שנבעלה מעיקרא. והתם יען עדין לא כנסה לא הצריך עדות ברורה כיעו"ש ועיין להרב חוות יאיר בסי' רי"א

ובהיותי בזה ראיתי להרב חתם סופר בחא"הע סי' קמ"ח שהרבה להשיב אפו על מי שרצה לסמוך במה שראה בס' בא"הט שכ' משם המהרי"ט ז"ל בסי' ט"ו שאין לו תוספת. וטרח להביא דברי מהרי"ט בצביונם שלא פסק דבר ברור כ"א כמסתפק בדעת השואל כ"כ וכוליה האי ואולי ע"כ. והנה אמת שלא תקע עצמו בזה מהרי"ט לפי שהיה לו ללמד זכות ממקום אחר. מ"מ ודאי דעתו נוטה כן וכמו שמבואר בסי' מ"ט וכמש"ל. וכ"כ בפשוט הרב